4.12.2023

לימבו: בתיאולוגיה הנוצרית הקתולית –  שפת הגיהנום; התחום שבין גן עדן לגיהינום, בו שוכנות הנשמות שמתו לפני הטבלתן לנצרות. הן אינן זכאיות לגן עדן, אך גם אינן נידונות לגיהינום.

וכך אני, על הסף, כל הזמן על הסף. מזכירה לעצמי למנות, כל יום, את החסדים הקטנים – אני בחיים. אני בביתי. כולנו יצאנו בלי פגיעה בגוף. מתישהו ישובו בני משפחתי לביתם. מתישהו ישובו כל החטופים (הם מוכרחים לשוב).

ואז, לתוך רשימת החסדים, מתגנבים המתים, מתגנבות השמועות, מתגנבים הסיפורים. אני עוצרת אותם, ככל שאני יכולה.

אני לא יכולה תמיד.

אני מוחקת אנשים מרשימת חברי בפייסבוק. אני מבקשת מאנשים מסביבי שלא ידברו על ידי על הרוע, שלא יפיצו שמועות.

נהייתי שבירה. שבירה כענף יבש.

ואיני יודעת מתי אוכל לחזור לחיי של פעם. או לפחות לחלק מהם.

קליפה של האשה שהייתי פעם.

יש ימים שאני בכל זאת מצליחה להרים ראש, לפחות לחלק מהיום.

יש ימים שאני מתעוררת ולא צריכה לחשוב איפה אני ואיזה יום היום, וכמה זמן אני כבר בשבעה באוקטובר.

ויש ימים קשים יותר.

7.12.2023

את אף פעם לא יודעת מה הטריגר, ולמה משהו טריוויאלי לגמרי גורם להתקף חרדה מעיק, ולבכי שאי אפשר להפסיק.

כי מה בסך הכל קרה? האפליקציה של הופ-און לא ממש עבדה מתחת לאדמה, ושוב ושוב נרשמת לרשת האלחוטית של הרכבת הקלה, ושוב ושוב זה ניתק, וכשרצית לצאת המחסום נסגר לך על זרועותיך, ועכשיו יש לך סימנים כחולים ונפיחות, ולא יכולת לצאת.

שוב לא יכולת לצאת.

וביקשת, עדיין בנימוס, מהאיש היחיד שעובד בתחנה, שיפתח לך את הדלתות, אז הוא הפנה אותך לכפתור שצריך לצלצל למודיעין. ואף אחד לא ענה.

ולא יכולת לצאת. סתם לא יכולת לצאת.

ואז זה הגיע. משום מקום. והתחלת לצעוק ולבכות שאת רוצה לצאת, ושיתנו לך לצאת, והוא ניסה להגיד לך שתסגרי את האפליקציה ותפעילי מחדש, ומובן שהאפליקציה כלל לא עבדה, ומנהל התחנה ביקש גם, ועדיין האפליקציה תקועה, ושוב היית צריכה להרשם לרשת האלחוטית של הרכבת.

והאפליקציה לא עבדה.

ולא יכולת לצאת.

שוב לא יכולת לצאת.

וצעקתי ובכיתי שהחמאס החזיק אותי  שמונה עשרה שעות, ושהם כולאים אותי כליאת שווא, ותיכף אני שוברת את הדלתות, כי אני לא יכולה יותר.

ואז המנהל הוציא איזה פתק עם קוד ויכולתי לצאת.

אבל לא יכולתי להפסיק לבכות.

פשוט לא יכולתי.

עכשיו אני עם שתי חבורות, אחת על כל יד, ודמעות שבאות והולכות.

מתי זה ייגמר?

11.12.2023

החיים ממשיכים. או שלא.

יש מי שחזרו לעבודתם, נוסעים או יושבים בפקקים, יושבים בפאבים לצלילי מוזיקה רועשת, יורדים למקלט אם יש אזעקה אבל תיכף חוזרים. אפילו מהדורות החדשות הבלתי נגמרות ושאר תוכניות המלל חוזרות לעסוק בפיקנטריה.

ויש מי שחייהם נעצרו, חלקם לגמרי, או כמעט, חלקם מנסים לגרד פירורים של שפיות וסדר יום ותוכניות, לפחות לטווח הקצר, רק לא לטבוע.

ישנם העקורים, השוהים מזה למעלה מחודשיים בכל מיני מקומות, מנסים למצוא פתרון קבע זמני עד שיוכלו לשוב לבתיהם, מי שעוד יש להם בית, שלא נחרב, בבטחה, אם רק תוכל המדינה לספק איזה סוג של בטחה, אם תהיה עוד מדינה, כי כרגע היא די מתפוררת לסקטורים ולקבוצות.

ישנם מי שילדיהם בצבא, שלא ראו אותם כבר איזה זמן, והם מבלים ימיהם בדאגה, ומנסים למלא בקצת שגרה, כדי לא להשתגע לגמרי, ולילותיהם בשינה טרופה. ויש מי שכבר שונו ימיהם ולילותיהם לתמיד, כי ילדיהם כבר אבדו למולך המלחמה והניצחון.

יש מי שיש להם אנשים ונשים, ילדים, הורים שנחטפו מבתיהם או ממכוניותיהם או ממסיבה שחגגו בה את החיים ואת היופי, והם טרופים מדאגה וחרדות, ויש מי ששבוייהם שבו, והם טרודים כל הזמן בהחלמתם, הגופנית, ועוד יותר הנפשית.

ויש מי שנמצאים במנהרות ובמערות ובבתים חרבים בחלקם, ואין הם יודעים כמה זמן, וכל יום נדמה כנצח, והם עוברים עינויי גוף ונפש.

ואיך זה שעוד לא קמה זעקה מקצה הארץ ועד קצה? איך לא צרים אזרחי המדינה על כל מוצאות ומבואות הממשלה הזאת ודורשים כי יושבו החטופים מיד, בכל דרך, גם אם במשא ומתן ועסקאות שאין בהן כבוד לאומי וסיסמאות עוצמה וכח. איך זה שהם עדיין לא כאן?

14.12.2023

ג'ושוע לואיטו מולל. סטודנט לחקלאות מטנזניה. הגיע ללמוד חקלאות מודרנית, כדי שיוכל לשוב לביתו וליישם שיטות שלמד.

הוא לא הספיק.

כשהגענו למשמר הנגב, בלילה שבין השבעה לשמונה באוקטובר, וניסינו למנות, ביננו לביננו מה אנחנו יודעים ויודעות, ועל מי; מי ידוע בוודאות שכבר לא בין החיים, מי נעדר, מי נחטף, כנראה, מדי פעם הוזכר הסטודנט ההוא, שרק הגיע, מאפריקה. אף אחד מאלה שסביבי לא זכר איפה בדיוק גר. אף אחד לא ידע מה עלה בגורלו.

אחרי כמה ימים, כשכבר ידענו מי מת ומי הועברו לעזה, ומי נעדרים, ולא ברור עדיין  מה ארע להם, היו מי שחשבו שאולי נחטף. ואי אפשר היה באמת לדעת.

אחר כך כבר היינו בלוויות הנרצחים, ושקענו בבשורות האיומות שהוסיפו להגיע, ביקרנו בשבעות (יש דבר כזה? "שבעה" ברבות? זה כל כך איום ונורא). ניסינו להתארגן בחדרים, בחיים של ארעי, אפילו התל-אביבית שאני, שפתאום "זכתה" ללינה משפחתית צפופה ולוחצת. חזרנו לאכול בחדר האוכל, ולהפגש בארועי התרבות שתכפו עלינו, וגו'שוע לואיטו מולל נעלם כמעט מן התודעה.

אתמול הודיוע שנרצח. כבר בשבעה באוקטובר נרצח. וגופתו נלקחה כשלל מלחמה אל מעבר לגבול. עכשיו נוסף עוד שם לשמות הנרצחים במשק. אבל לבכות יבכו עליו במקום רחוק רחוק מכאן.

והוא רק רצה ללמוד שיטות מתקדמות בחקלאות.

חזרתי לתל-אביב.

מנסה לחזור לחיים שיש בהם קצת יותר יציבות. אפילו ביליתי לא מעט שעות במטבח.

רק מבפנים ממשיך הפצע של השבעה באוקטובר לדמם ולהכאיב, רוב הזמן. קליפה פריכה שעם קצת לחץ תתפורר.

משהו מאד מאד מהותי ובסיסי השתנה.

לא ידוע אם אוכל להיות מי שהייתי.

17.12.2023

באחד הספרים שקראתי בשנים האחרונות, ספר שאיני זוכרת את שמו כלל (לבושתי), מי שהצילו את חייו הופך לבעל חוב למצילו, עד שנמצאת לו דרך להשיב את חובו; להציל את חייו בחזרה או לבצע עבורו איזו משימה קשה במיוחד. רק אז הם חוזרים להיות מה שהיו קודם האחד לשני, אפילו אויבים.

אבל מה אם מי שהציל חייו של אחר שילם על כך בחייו שלו?

בכל יום זכרון אני שומעת את האמרה (הקלישאית, לעתים) "במותם ציוו לנו את החיים".

בשבעה באוקטובר מתו אנשים שציוו לי את חיי. ואין לי שום דרך להחזיר את חובי להם.

יפתח יעבץ, למשל, שלא הכרתי כלל, וכי איך אכיר? איש צעיר מרמת השרון, שאין שום דרך בעולם שהיינו נפגשים. בשבעה באוקטובר שמע והבין מה מתרחש בדרום, אסף את צוותו ויחד נסעו לנחל-עוז. בג'יפ לא ממוגן. הוא וחבריו, חן בוכריס ואפיק רוזנטל. הם נתקלו במארב, ירו והרגו ונהרגו בעצמם, ופתחו את הנתיב למי שבא אחריהם.

גם יעקב קרסינסקי, לוחם הימ"ס שחבר לאנשי כיתת הכוננות בנחל עוז, ונפל על משמרתינו.

גם אילן פיורנטינו, רכז הבטחון של הקיבוץ.

אלה ועוד הצילו את חיי.

אלה מתו, וחיי ניצלו. ואין לי דרך להחזיר את חובי להם. עד עולם.

בשבת בצהריים פגשתי את הוריו של יפתח יעבץ. הם באו לאוהל שלנו בככר החטופים. הם כבר קשרו חייהם עם חיי הקהילה.

וכל שאני רוצה הוא לבקש מהם סליחה. סליחה שבנכם מת בהגינו עלי.

סליחה מכל בני המשפחות של כל המתים בקרב להגנת הקיבוץ, אלה שבזכותם גורלנו היה שונה מגורלם של קיבוצים אחרים, שכנים.

ביום ששי עוד הספקתי לבקר בתערוכה המוקדשת לנחל עוז בבית שטורמן שבעין חרוד. לראות את עצמי, את אמי ואחרים ואחרות מצולמים, לאורך השנים ב"קיבוץ המצולם ביותר", ולפגוש אנשים ונשים מן הקהילה המורחבת, יוצאי נחל עוז לדורותיהם.

אחר כך נסענו לאוהל בככר החטופים לקבלת שבת קיבוצית, כמו פעם, כמו בכל יום ששי בשבועות האחרונים.

והכל נראה בסדר, פחות או יותר.

עד שבאו חדשות הערב.

ואין לי יותר אוויר, מאז.

אין בכלל.

23.12.2023

ככל שעוברים הימים, והשבועות  (אחד עשר שבועות כבר עברו) ושום דבר לא משתנה באמת; נהיה קר יותר וחלק מן החטופים חזרו, וזה לא מספיק, כי יש עוד; ועוד חיילים נהרגים מדי יום, תושבי הצפון וגם תושבי העוטף לא יכולים ולא מורשים לשוב לבתיהם. ונהייתה מין שגרה שכזו, כאילו התרגלנו.

אבל אי אפשר להתרגל. אי אפשר כלל.

כי איך אפשר שתהיה שגרה, כשכל יום שעובר מתגלה עוד איזה כשל או התעלמות (ביודעין?) מסימני אזהרה, עוד סיפור ועוד סיפור (כי אי אפשר להיסגר לגמרי מפני העולם שבחוץ), והכאב מתערבב בזעם, וקשה לי מאד להאמין שהיו שם רק כשלים על גבי כשלים על גבי כשלים. שוב מתגנבת המחשבה שאולי בכל זאת היתה כאן איזו כוונה תחילה, להניח להם לתקוף כדי שניתן יהיה לתקוף בחזרה, רק לא ידעו כמה גדול השד שישתחרר מן הבקבוק.

פעם הייתי יוצאת לקונצרט מדי שבוע, לפעמים שניים. צפיתי בסרט או שניים בשבוע, ופשוט חייתי. אחר כך היתה קורונה, והכל דמם. אחר כך חזרו החיים למסלולם, כמעט, ושוב התחלתי לצאת. אפילו לחו"ל נסעתי כמה פעמים בשנה, ותמיד כללתי תערוכות ואף קונצרטים, ככל שיכולתי.

ואז הגיע השבעה באוקטובר.

אני יוצאת, לעתים, לאולמות ומקשיבה למוזיקה בביצועים חיים. מקשיבה ובוכה, בוכה על היופי הזה שמתקיים בעולם שיש בו כל כך הרבה רוע וכאב. אני מניחה למוזיקה לשטוף אותי, אבל לא יכולה באמת לשקוע בה כאילו אין דבר מסביב.

בפריז מתקיימת עכשיו תערוכה בלובר, שכל כך רציתי לנסוע אליה. תערוכה שעוד מעט תיסגר. והייתי אפילו מוכנה לשלם את המחיר הגבוה (השערורייתי) שגובה חברה התעופה על כרטיסי הטיסה, ואת מחירי הלינה הלא זולים אף הם. אבל ברור לי לגמרי שלא באמת אהנה, וזו לא תהיה באמת הסחת הדעת.

אז לא אסע. לא הפעם.

יהיו עוד תערוכות, ויהיה עוד יופי.

רק אני של פעם כבר לא.

26.12.2023

שמונים ואחד ימים. שמונים ואחד ימים שהם יום אחד ארוך מתמשך ולא נגמר. מה הם חושבים שם, מעבר לגבול הרחוקרוב? זה שפעם היה תעלה בעומק חצי מטר, ועכשיו גדרות שנפרצו וחומה המעמיקה למעבה האדמה; אלה שלא עצרו רחפנים ומגזרי תייל.

מה עובר עליהם, יום-יום ושעה-שעה?

הם יודעים שכאן יש מי שדואגות ודואגים לכל אחד ואחת מהם? שנאבקות ונאבקים בממשלה הזו, שהפקירה אותם/אותנו פעם אחת, ועכשיו מתייחסת אליהם כאל סרח עודף, גורם שרק מפריע לתמונת הנצחון הגדולה?

איך הניחו לעצמם להחטף ולהגיע לצד השני?

הם יודעים שבני משפחותיהם עושים לילות כימים במאמצים, מכל הסוגים, כדי לקדם את שחרורם?

הם יודעים שלא שכחנו?

אתמול ישבתי באוהל של נחל עוז, שבככר החטופים. כל היום עברו שם אנשים, ונשים, ובעיקר בני נוער. הרבה בני נוער ובנות נוער. כאלה שבאו בצורה מאורגנת מטעם בתי הספר שלהם, עם דף משימות, כדי לתעד מה הם רואים בככר, מה הם לוקחים אתם ממנה.

קבוצות קטנות נקבצו גם באוהל. ישבו לשמוע, איך זה לשבת בממ"ד שמונה עשרה שעות, מה עושים בממ"ד שמונה עשרה שעות. ולשמוע את סיפוריהם של החטופים שלנו.

ולשמוע שזו תמונת הנצחון היחידה שצריכה להיות – כל החטופים חוזרים לביתם.

כי אין לנו זמן.

וקבוצה אחת, במיוחד. כתה מרמת השרון, בית ספרו של יפתח יעבץ, החייל הצעיר שבזכותו ובזכות חבריו אני חיה. והוא כבר לא. כתתו של אחותו של יעבץ, שלוותה גם באביו, גלעד, שהולך ומספר את סיפור גבורתו של בנו וחבריו.

הנערים והנערות שמעו אותי, ושמעו את האב. קצתם הזילו דמעה.

ולקחו אתם, כך אני מקווה, איזו הבנה בסיסית על האפשרות להיות בני אדם (קצת) טובים יותר.

כי אלה הדברים החשובים באמת; להאמין בבני האדם ובבנות ובטוב שבהם ובהן.

30.12.2023

היום "זכיתי" במנת הגזלייטינג המגיעה לכל מי שמתמהמהת להתאושש מן השבעה באוקטובר, ועדיין לא חזרה למה שהיתה פעם; "אלה החיים", נאמר לי, "זהו, צריך לחזור". "אני עוד לא יכולה" עניתי, "אין דבר כזה". "אז אני לא רוצה" אמרתי, וסגרתי את הדיון.

שנים עשר שבועות עברו מאז מהרתי לממ"ד בשעה 6:30, וחלק ממני נשאר עוד שם. וכן, לא נפגעתי, ולא נחטפתי, לא אני ולא בני משפחתי שהיו באותו היום בנחל עוז, אבל אם אלה החיים, אני לא באמת מסוגלת להסתגל אליהם.

ועד שלא ישתנו כאן דברים, עד שלא יחזרו כולם, חלק ממני עדיין בשבעה באוקטובר.

למרות שכבר הספקתי השבוע לצפות בסרט (דוקומנטרי על אשה צעירה שמתה, ועל שבוע האבל לאחר מותה), ללכת לקונצרט, שבוצע לעילא, ולערב אחד בתוך הפסטיבל לתאטרון קצר, ואפשר היה לחשוב שחזרתי לחיי.

אבל אלה רק הפוגות, ואף באלה אני לא מצליחה, בדרך כלל, להתנתק.

אני קוראת עוד ועוד תחקירים; בזהירות, כמובן, שלא להעמיס על הנפש יותר מדי. ואני מתמלאת יאוש יותר ויותר; עד כדי כך הופקרנו ונבגדנו? עד כדי כך היושבים ליד ההגה לא הנידו עפעף, ואנחנו הותקפנו, ונרצחנו, ונחטפנו, ואף אחד, אף אחד לא היה שם.

תיכף מתחילה שנה חדשה. יש מי שחוגגים, יש אפילו נשפים.

אני עוד בשבעה באוקטובר, 2023.

לא יכולה להתקדם משם.

לא באמת.

31.12.2023

יום אחרון לשנה הארורה הזו (למניינם). יום אחרון שעודו השבעה באוקטובר, ובכל זאת עברו כבר יותר משנים עשר שבועות.

שוב סיוטי לילה, שוב מתערבבים דיווחי העיתונות בחלומות, ושוב אני במקומות אחרים, רעים עוד יותר.

"יחד ננצח" נכתב על הקירות של בנייני המשרדים, על מכוניות, על הלוח המואר באוטובוס. "יחד ננצח" מרעימים הקולות הרשמיים.

ואני שואלת – יחד עם מי? עם אלה שמצטערים שלא הגעתי לעזה בסופו של דבר, או שנשארתי בחיים? אל אלה שאומרים "מגיע לך ולכל הקיבוצניקים השמאלנים"?  אלה שמתאכזבות שדעתי הפוליטית לא השתנתה (היו כאלה נערות באוהל), אלה ששואלות במתק שפתיים מזוייף – אבל מה אם יהיה עוד טבח, ומה עם החיילים? כשהן מספרות על תמונת נצחון הכוללת קולוניות מחודשות ברצועת עזה. או אולי אלה המקללים את בני משפחות החטופים היושבים יום וליל מול שער הקריה?
אלה לא יוכלו להיות יחד.

ואשר לנצחון – כבר הפסדנו. בשבעה באוקטובר הפסדנו. עכשיו נותר רק לצמצם הפסדים. עכשיו צריך לעסוק רק בעניין אחד  – השבת החטופים, כולם, לכאן. זה העניין החשוב היחיד. כל השאר יחכה.

צפיתי היום בעדות אחת בפרוייקט 710, פרוייקט עדויות מצולמות המתגבש והולך על ידי מתנדבות ומתנדבים שמקדישים ימים רבים ועיתות פנאי לתיעוד-תיעוד-תיעוד, לערוך ולהעלות עוד ועוד עדויות מן היום הנורא ביותר הזכור לרובנו. צפיתי בעדות אחת, ונמלאתי פליאה והערכה רבה לאשה אחת שעשתה כה הרבה. ואני כלל לא ידעתי.

עכשיו צריך לצפות בעוד ועוד עדויות, לקרוא עוד ועוד. עד שנבין.

אם אפשר בכלל להבין.

שתהיה שנה שבה נחיה.

שתחזור אלינו קצת שלווה.

זה כל מה שאני מאחלת.