אלוהים (או זאוס) עדי, שחיכיתי לספר הזה לא מעט זמן, כמו שאני מחכה לכל ספר של לאה איני, שכל אחד ואחד מהם קראתי בשקיקה, מהחל עד כלה. והוא אכן הגיע. אלא שאז השתנו הימים והשתנו הזמנים; יכולת הקריאה שהיתה לי הצטמצמה פלאים, ושוב לא יכולתי לטקסטים מורכבים, לקפיצות בזמנים, לעלילות מורכבות. שלא לדבר על זמן הקריאה שהצטמצם גם הוא; שוב לא מצאתי עצמי "גונבת" שעה או יותר במשך היום, רק כדי לקרוא, או פותחת ספר בזמן נסיעה. הכל הצטמצם לעדכונים וגלילה ברשתות החברתיות. חיפוש אחר עוד שביב מידע, אבל לא יותר מדי (כי הנפש לא באמת מסוגלת להכיל). וכך נדחתה ונדחתה קריאת הספר הזה, וכשלקחתיהו סוף סוף לידי, נמשכה הקריאה זמן רב, רב מאד, ואולי משום כך הפסדתי דקויות ומסרים נסתרים, ואולי אשוב ואקרא בו ביום מן הימים, אולי כדי לראות מה החמצתי.

בכל אופן, קראתי. קראתי כאילו הספר לא מבוסס על דמותו האמיתית של עירד, שנולד וגדל ומת, ולוּ כדי שלא לעסוק במה קרה באמת, ומה הוסיפה איני משלה; די לי, כך החלטתי, בהכרת המקומות המוזכרים בספר, הרחובות והבתים, שנופם מוכר לי.

ומרגע שחדלתי מעיסוק באנשים "אמיתיים" יכולתי לשקוע בסיפורו של הילד עירד, שגדל במשפחה זעיר בורגנית בתל-אביב של אז, שנות הששים והשבעים של המאה הקודמת. בנם יחידם של חנוך ואיבון, כל אחד מהם מבית אחר, מתרבות אחרת, ומשום כך נחשף מתחילת חייו לאיבה המתמידה שבין שני הצדדים, זה של אביו וזה של אמו. הוריהם התנגדו (כמו רוב ההורים של פעם) לנישואין בין שניהם; כל צד חשב (ואמר, ושב ואמר, גם שנים לאחר הנישואין) שלבנו או לבתו מגיע משהו טוב יותר.

והילד עירד, קצת תמים, ילד, נקרע לעתים בין הצדדים, ולומד לשמור סודות של זה מפני זה, ולרגל אצל צד זה או צד אחר עבור הצד השני, ולחיות בעולמו שלו, ככך שרק ניתן. לא לשמוע את המריבות, את דברי המשטמה והלעג.

עד שתמה הילדות ועמה נלקחה ממנו תמימותו, ולא יכול היה עוד לברוח מהמציאות, לפחות לא להרבה זמן.

וחנוך, האב, שחלומות ילדותו ונעוריו תמו מהר מדי, כשנאלץ להכנס בנעלי אביו, ובבת אחת לעטות על עצמו בגרות וסמכותיות, לנהל את בית החרושת, והמשא כבד עליו מנשוא.

איבון, האם, שילדה בעצב רב, ועוד שנים רבות הזכירו לה איך "התפנקה" בעת הלידה, ולא שמעה בקול הרופא ולא דחפה מספיק חזק; כמעט איבדה את הילד.

גברת רררשף! הרופא תלש מאוזניו את צינוריות הסטתוסקופ שטייל קפוא על בטנה, וחזר ללחוץ בידיו על כרסה. בשתי ידיו. אגרופים שהוציאו את נשמתה. ….לא לנשום! להחזיק אוויר, ולדחוף! לדחוף! ללחוץ חזק, … לא לשחרר….לא! לא! לא! –
לא, בחיים לא ראו מפונקת כזאת! מסכן העובר, כבר החליפו משמרות! כבר 14 שעות! המיילדת ואחות העזר, שהידקו את ירכּי היולדת אל כרסה, כשחות העזר לשווא עמלה להצמיד את הרטייה למצחה …." (עמ' 25)

(כן, ככה נשים ילדו פעם, בלי אפידורל, ועם רופאים נוזפניים יותר או פחות; היולדת לא היתה אלא כלי).

האם שידעה להחזיק, בכוחות שכלל לא ברור מהיכן, את משפחתה שלא תתפורר לגמרי, שלא תאבד.

בסוף סופו של הספר הזכרתי לעצמי שעירד היה באמת, וגם אם הוסיפה איני על גרעין הסיפור מעצמה, אין בכך כדי לגרוע דבר מעוצמתו של הסיפור.

ספר שנכתב בכאב רב ובאהבה גדולה, וכך הוא גם נקרא. קשה, וכואב ונפלא בהחלט.