ארצות הברית של שנות החמישים של המאה הקודמת לא היתה מעוז הדמוקרטיה – "אם כל הדמוקרטיות", כפי שאוהבים לכנותה, אלא ארץ רדופת אויבים (אמיתיים או מדומיינים, אין זה ממש משנה) המתבצרת בוועדות הגנה מפני הקומוניזם והקומוניסטים, פאראנואידית ומפוחדת.
הפטריוטים האמיתיים היו אלה שהגנו בצדקנות רבה (פעם היו אלה הפוריטנים) מפני השד הקומוניסטי המאיים, אפילו אם השד הזה נמצא בתוך המשפחה.
זו האווירה. זהו סיפורו של איירה רינגולד, הידוע גם בשם איירון רין, שחקן רדיו מפורסם, נשוי לשחקנית מפורסמת אחרת; הסיפור כפי שסופר לנתן צוקרמן (האלטר אגו, במידה מסוימת, של פיליפ רות') על ידי אחיו הבכור של איירה – מורי רינגולד.
מורי – מורהו האגדי לספרות של צוקרמן, שאמר לו פעם – "'בחברה האנושית,' כך הורה לנו מר רינגולד, ' החשיבה היא הפרת החוק הגדולה מכולן.'" (עמ' 10).
מורי, שכל שרצה בימיו היה לשמור ולקדם את מעמד המורה, אלא שאף הוא נכלל ברשימות השחורות – "ב- 1955, כמעט ארבע שנים אחרי שאיירה נכלל ברשימה השחורה והושעה מעבודתו ברדיו בגלל היותו קומוניסט, פוטר מוּרִי ממשרת ההוראה שלו על ידי ועדת החינוך, משום שסירב לשתף פעולה עם ועדת הקונגרס לפעולות בלתי אמריקניות כשזו ביקרה בניוארק לארבעה ימי שימוע. משרתו הוחזרה לו, אבל רק אחרי מאבק משפטי בן שש שנים, אשר הסתיים בהכרעת חמישה לעומת ארבעה שופטים של בית-המשפט העליון של המדינה, הוחזרה לו עם השכר שהגיע לו, פחות סכום הכסף שהשתכר כשפירנס את משפחתו בשש השנים הללו במכירת שואבי אבק." (עמ' 11)
פגישה נוספת עם פלביה דה-לוס, הבת השלישית והצעירה למשפחת דה-לוס, המתגוררת בבאקשו, באנגליה ה(מאד) כפרית. משפחה עם שושלת יוחסין ההולכת אחורה עד המאה ה- 11 לפחות, שהונה הדלדל למדי:
"הבעיה שלנו, בני משפחת דה לוס, החלטתי, היא שאנחנו שורצים היסטוריה בדיוק כמו שאנשים אחרים שורצים כינים. בני משפחת דה לוס ישבו בבאקשו מאז שנתקע למלך הרולד חץ בעין בקרב הייסטינגס ב- 1066, ורובם היו אומללים בדרך סבוכה כזאת או אחרת. כנראה אנחנו נולדים עם שמץ של גדולה ואפלה בעורקינו, ואנחנו לא יכולים לדעת, ברגע מסוים, איזה מהשניים מניע אותנו." (עמ' 241)
פלביה, בת אחת עשרה בערך, סקרנית וחקרנית, חובבת כימיה (מתעניינת בעיקר בדרך ייצור וזיקוק רעלים שונים), קצת מפוזרת, קצת לא אחראית: "ילדות בנות אחת-עשרה לא אמורות להיות אחראיות. אנחנו כבר לא בגיל הבובתי החמוד: הגיל שבו אנשים מתכופפים אלייך ומדגדגים אותך בבטן ועושים קולות טפשיים. רק המחשבה על זה מעוררת בי חלחלה. ועדיין לא הגענו לגיל שאפשר להחשיב אותנו לבוגרות. האמת היא שאנחנו בלתי נראות, חוץ מהמקרים שבהם אנחנו בוחרות להראות." (עמ' 102)
הבית, כאמור, בית אצולה (נמוכה) והחינוך – תרבותי לעילא: "אבא אמר לנו שלהאזנה למוזיקה יש חשיבות רבה בחינוכה של אישה הגונה." (עמ' 48)
שנת אלף תשע מאות וחמישים – מחצית המאה העשרים; בריטניה של אחרי המלחמה מתחילה להתאושש ממאורעות המלחמה העולמית השניה.
בריטניה הכפרית ובה (עדיין) משפחות אצולה בדרגה זו או אחרת (כאלה שכיכבו פעם בספרים כמו טום ג'ונס, או ספריו של דיקנס). משפחות שלהן שושלות יוחסין ההולכות מאות רבות אחורה, חלקן מתגוררות באחוזות שמיסי הירושה אוכלים בהן בכל פה, וכבר אינן יכולות לתחזק את הפאר של פעם…
אבל הכבוד נשאר. השמות המוענקים לילדים (ולילדות) תמיד יהיו שמות עם ניחוח אצולה; תמיד יהיו לילדים ולילדות הללו תחביבים מעניינים, ידע נרחב בספרות ובמוסיקה, ובתרבות בכלל.
המשפחה מתגוררת ב"בית החדש" שהוא "רק" בן שלוש מאות שנה, אחרי ש"הבית הישן" נשרף בידי השכנים, מסיבות של אמונה. .. "שני אבות מאוחרים יותר בשושלת דה-לוס, ויליאם ואנתוני דה לוס, שהסתכסכו בגלל מלחמת קרים, השחיתו את קווי המתאר של המבנה המקורי. כל אחד מהם הוסיף אגף, ויליאם את האגף המזרחי ואנתוני את המערבי.
כל אחד מהם הפך למתבודד בממלכה שלו, וכל אחד מהם אסר על השני להניח את כף רגלו על הקו השחור שחצה את המבנה מהפרוזדור בחזית, לאורך אולם הכניסה ועד שירותי ראש המשרתים שמאחורי המדרגות האחוריות. שני אגפי הלבנים הצהובות שלהם, כמו מורסות ויקטוריאניות, היו משוכים לאחור ככנפיים קצוצות של מלאך בית קברות. ככה נראו בעיני החלונות והתריסים הגבוהים של החזית הג'ורג'יאנית של באקשו, כמו הבעה צדקנית ומופתעת של בתולה זקנה שפקעת השיער שלה הדוקה מדי." (עמ' 12)
אל הספר הזה הגעתי כמעט במקרה; הגעתי להקרנה של הסרט שנעשה על פי הספר, ולאחר מכן, כמובן, עברתי לקרוא.
הספר מספר את סיפורם הכמעט בלתי מוכר של היהודים שגורשו מפריז (ומצרפת בכלל) בחודשי הקיץ של שנת 1942, בסיועם הנלהב בדרך כלל של הצרפתים (משטרה, רכבות וכו') למחנות ההשמדה. הסיפור בלתי מוכר משום שנוח היה להשכיחו – הצרפתים העדיפו שלא להבליט את ההשתתפות הצרפתית הכה נלהבת, ובין כל סיפורי המגורשים והמושמדים היהודים, נבלע הסיפור הזה כעוד סיפור של מגורשים ומעונים ומומתים.
ולפעמים ההיסטוריה נזקקת לבידיון כדי לקבל נפח ומשקל וחיים.
ג'וליה ג'רמונד, עיתונאית אמריקנית הנשואה לצרפתי ומתגוררת מרבית חייה בצרפת, מתבקשת לקראת יום השנה ה- 60 לגירוש יהודי צרפת לכתוב כתבה בנושא. במקביל עוברים חייה האישיים תהפוכות.
הדירה בבעלות המשפחה מתבררת כדירה שסבו וסבתו של בעלה נכנסו אליה בקיץ 1942, ממש לאחר גירוש היהודים, ומעורבותה בסיפור עליו היא מספרת הופכת לאישית יותר ויותר.
נחמיה, איש ההתישבות העובדת של פעם, מה שקרוי "מלח הארץ", חיל לשעבר בצבא הסובייטי במלחמת העולם השניה. מירה,פעם נורמה, אשתו, גרמניה, לא יהודיה שהביא מ"שם", ניצולה מהגיהנום הפרטי שלה, גיהנום שהיה מנת חלקן של נשים (באשר הן נשים) גרמניות, שארצן הובסה במלחמה (ובצדק הובסה וטוב שהובסה) וגופן הובס תחת גופם של המנצחים.
חמישה ילדים יש להם. פעם היו שישה. הבכור – זוהר, נהרג בצבא.
ומאז חשך הבית, חשכו החיים.
מירה בוחרת בשתיקה. מדי ערב מתעטפת בשתיקתה ומתישבת במרפסת, צופה אל תחנת האוטובוס. אולי יגיע האוטובוס הנושא את בנה המת (אולי לא מת). יושבת, מתעטפת בנפשה.
נחמיה, שהיה פעם סגן ראש המועצה, שוקל "לרוץ" לבחירות שוב; אבל לא עכשיו, עוד מוקדם מדי. וכבר הוא כותב לעצמו נאומים ומשלהב בפאתוס את הבוחרים.. שפעם יהיו. אבל לא עכשיו. בין לבין תוהה בינו לבין עצמו האם מותר "להשתמש" באבל כדי לקדם עצמו בבחירות לכשיעמיד עצמו כמועמד.
בינתיים הוא שותק. שותק משום שטיפול שיניים שנכפה עליו הפך את דיבורו למשונה ומעוות, ועד שיחזור לקדמותו, מעדיף לשתוק. שלא יגחיך מעמדו כאורטור גדול.
קורה בנדר אשה רגילה מן המעמד הבינוני הנמוך, נשואה ואם לפעוט בן שנה ומשהו, יורדת מן הפסים!
לא מיד, לא לגמרי, רק בהדרגה, לאט לאט, היא יורדת מן הפסים.
גראון, בעלה, לא מבין. בהתחלה לא מבין שיש בעיה, אחר כך לא מבין מה קרה, אבל הוא איש טוב וכנוע, ותמיד עושה מה שאומרים לו (קודם אמו, אחר כך היא), אז הוא מתחשב ומנסה להקל.
אבל בתוך קורה כבר מתחיל משהו לסעור, משהו שאין לו שם. מחשבות שהיא לא מבינה, הבזקי זכרונות לא קרואים. גם כאבי הראש שלה מתגברים, ולפעמים יורדת עליה עננה.
ואז הם יוצאים לפיקניק וקורה דוקרת אדם אחד והורגת אותו. אפילו לעצמה היא לא יכולה להסביר למה.
בחקירה היא מודה ברצח ונאטמת. קצין המשטרה החוקר מנסה להגיע למניע – וכי למה זה תהרוג בחמת זעם שכזו אדם שאפילו שמו אינו אומר לה דבר, ולא פניו, או פני אשתו, או חבריו.
"מספר סיפורים טוב יודע לא רק איך לספר, אלא גם מתי להפסיק." (עמ' 34ׂ)
גלית דהן קרליבך בהחלט יודעת לספר סיפור!
ארבע נשים – סבתא, אם ושתי אחיות תאומות חולקות בית אחד, מוזנח מעט, בשכונה נידחה בירושלים. גברים לא נמצאים בבית הזה, או ברקע. "גברים לא במזל שלנו" כפי שאומרת הסבתא.
וסיפוריהן של אותן נשים שסגרו ביתן בפני החוץ, והן מקיימות בו משק אוטונומי, שאין בו דריסת רגל לזרים, או לסתם "אחרים". הגברים היחידים המורשים להכנס לבית הם הרופא ו"הנהג" (שחובב בני מינו, ועל כן מותר בכניסה).
המספרת – טלוש – הבכורה מבין התאומות (בדקותיים תמימות), החכמה ביניהן, הפחות (בהחלט פחות) יפה, המעשית, וכמובן – אוהבת ספר: "כבר בגיל ארבע גיליתי את הקסם שמעבר לאותיות. חלון שחור וסתמי ניצב מול הלא-מבינים, אלה שלא ידעו את הסיסמה. אני פתחתי את החלונות בשתי עיני, ואחוזת בולמוס בלעתי ספרים. .. כמו מוזגת משוגעת עירבבתי ספרים, לא במתכוון. לא העדפתי אף דיקנס אחד על אגאתה כריסטי. שאף ספר לא ירגיש מקופח." (עמ' 128).
