"הדברים שהכי קשה לספר עליהם הם אלה שאנו-עצמנו לא מצליחים להבין." (עמ' 8)
לדה, מרצה לספרות אנגלית בפירנצה, גרושה ואם לשתיים בשנות העשרים לחייהן המתגוררות עם אביהן בקנדה, יוצאת לחופשת הקיץ בעיירת חוף אחת, למרות שזכרונותיה מן הים בילדותה, אינם מרנינים. בכלל, היא לא ממש אוהבת נסיעות או כל חריגה מן השגרה. בדרך מלווים אותה חששות מן החופשה המתוכננת לה, שבוודאי לא תהיה מוצלחת, שהחדר לא יתאים, שהים לא יהיה נעים, שיהיה לה משעמם ובכלל – יכולה היתה לבלות את חופשתה בביתה, במקום לנדוד לאיזו מקום מרוחק.
הכפר מתברר כנעים, החדר כנוח, אפילו עם מראה לים, וגם שפת הים נעימה ונוחה לנופשים.
על שפת הים היא נתקלת במשפחה ענפה מנאפולי, העיר ממנה ברחה, ואליה היא מנסה להתכחש כל ימיה, בגלל הפשטות והבורות שהיא מיחסת לעיר הזו. במיוחד שובות את לבה אם צעירה ובתה הקטנה, הנראות לה כמעט בלתי שייכות למשפחה הזו, בעדינותן ובעולם הקטן שהן יוצרות להן בינן לבין עצמן, והיא צופה בהן ובהליכותיהן כמוקסמת.
ההתבוננות באם ובבת מעלות, לאט-לאט, זכרונות, הבזקים ומחשבות על חייה שלה, על בנותיה, על היחסים בינה לבינן, על החבלים הסמויים הקושרים ביניהן.
אין לך משפחה שאין לה סיפור; צריך רק מי שידע לספר אותו.
אין לך משפחה שאין בה סודות; לא תמיד יימצא מי שיגלה אותם, לא תמיד הם רוצים להתגלות.
אין לך משפחה שאין בה סכסוכים גדולים או קטנים, שלעתים נפתרים, לעתים נשארים, לעתים עד הקבר.
יולנדה היא סבתו האהובה של המספר, "מומו" או "מישמיש" (תלוי בפי מי), זו שזרקה יום אחד את בעלה – סבא ז'ורז מביתם המשותף, ועד יום מותה לא שאלה לשלומו, אם חי או מת, בריא או חולה. לא כלום. למה? זה סוד
סבא ז'ורז', היה איש אוהב ספר. על הקיר בחדרו (שהיה פעם של מומו) תלה תמונותיהם של שלושה דודים – דוד אונורה (דה בלזק), דוד גוסטב (פלובר) ודוד מרסל (פרוסט). את כתביהם הכיר והוקיר וידע לצטט מהם. והם היו לו כמשפחה.
וישנה עוד יולנדה; יולנדה גיבורת ספרו שבכתובים של סבא ז'ורז', שסיפורה קורע לב ומפותל בדומה לזה של יולנדה ה"אמיתית".
פיי פאטל שרד מסע באוקיינוס על סירת הצלה מאוניה שטבעה, במשך שבעה חודשים וקצת, בחברת טיגריס.
זה כל הסיפור. במשפט אחד.
פיי פאטל, בנו של מנהל גן החיות בעיר פונדיצ'רי אשר בהודו. נער מוזר לעתים, מאמין גדול באלוהים של כל הדתות, מתפלל לישו, למוחמד וגם לכמה אלים הודיים.
כבנו של מנהל גן החיות, הכיר פאטל את התנהגותן ודרכי חייהן של חיות הגן, ואף – באקספוזיציה מופלאה לספר, הנמשכת על פני שליש! ממנו (עובדה המסבירה לפחות חלק מן המתייאשים מן הספר בשלבים מוקדמים), להציג ולהאיר עובדות רבות הנוגעות לחייהן של חיות בר בשבי ואף בקרקסים. הסבריו המרחיבים מהווים, לעתים, משקל נגד לקריאותיהם של חובבי זכויות בעלי החיים, רק בזכות הפירוט הנרחב.
משפחת פאטל מחליטה באחד הימים להגר לקנדה, ובתהליכים הנמשכים במשך שנה, לערך, נמכרות החיות מגן החיות, וחלקן עתידות להגר יחד עם המשפחה, על אותה אוניה לגני חיות בצפון אמריקה. מסע ימי העתיד להמשך זמן לא קצר.
חלקו הראשון של הספר מלווה את פיי פאטל בהתבגרותו, יחד עם אותם תיאורי חיות (ואנשים, בל נשכח את האנשים! הסובבים אותו) עד אותו מסע הגירה.
זהו, נמצא ספר הקיץ האולטימטיבי; כזה שיחזיק אתכם קצרי נשימה, כזה שלא תרצו להניח מן היד עד תומו, כזה שכל מי שיפריע לכם (הבוס נגיד) באמצע הקריאה יזכה למבטים זועמים מכם. מותח, מרתק, מקורי, רענן.
וזה הולך ככה – זוהר נרקיס, קצין משטרה בכיר, מפקד מרחב נתב"ג נוסע לתל-אביב כדי להיות נוכח במשפטו של האיש שדרס למוות את בנו היחיד. בדרכו לשם הוא מוזעק בחזרה עקב מצב חירום בשדה : מתוך אחד ממסועי המזוודות הגיחו "חייל וחיילת" נושאי נשק. לא ברור איך הגיעו לשם, לא ברור איך עברו את כל מעגלי האבטחה של שדה התעופה המאובטח ביותר בעולם, לא ברור מי יקבל קרדיט על התגובה המהירה שהביאה לעצירתם.
בהמשך מתגלים עוד ועוד אנשים, צעירים יותר או פחות, ילדים, מבוגרים, יהודים, ערבים, שכולם -כולם עברו בדרך לא ידועה את מעגל האבטחה, כולם נעצרו.
צוותי טלוויזיה מוזעקים לשדה, הצפיפות בדרך לראיונות מול המצלמה הולכת וגוברת – המאבק בין היחידות השונות – משטרה, שב"כ, על הקרדיט הולך ומתעצם.
השר הממונה מגיע.
ועוד אנשים עוקפים את מעגלי האבטחה וצצים במקומות שונים בטרמינל.
ספר מתח. בלש. ישראלי. צריך להיות טוב, והוא טוב. לסוגתו.
ארז בראון הוא בלש פרטי, שעיסוקו, בדרך כלל, מציאת הוכחות לבגידת בן/בת זוג של מישהו/מישהי.
נאמן לסוגה – ארז בראון הוא אדם בודד; יש לו אשה לשעבר ושני ילדים, שאליהם הוא מתגעגע (אבל פוגש לפעמים) וגם אליה.
הוא גר ועובד בתל אביב. יש לו מזכירה (נשואה, אבל עם בעיות) ועוזר.
ויום אחד מתדפקים על דלתו זוג המחפשים את בתם שנעלמה, לפני שלוש שנים.
מכאן יקח אותנו הספר למקומות שונים ומשונים בחיפושים אחר הנעדרת, מפגש עם החלקים הפחות מוכרים של העיר הגדולה. יש רצח, "סתם" אלימות, עלילות משנה לעלילה הראשית, תפניות מפתיעות יותר או פחות. והכל כאן ו(כמעט) עכשיו, בתל אביב של שנות האלפיים.
דמיינו בעיני רוחכם "אביר"; אביר יהיה בדרך כלל עטור שריון, חלק מצבאו של שליט זה או אחר, מגן על נחלה זו או אחרת, ובעיקר – אביר הוא איש של כבוד, מגינם של חלשים, אדיב, במיוחד כלפי נשים..
ההגדרה הויקיפדיאית ל"אביר" היא:
"אביר הוא לוחם רכוב על סוס ולבוש שריון. בימי הביניים היו האבירים לב הכח הצבאי באירופה, ויש הרואים בהם מעמד בפני עצמם. לאחר ירידת חשיבותם הצבאית של האבירים, הפך אביר לתואר של כבוד, שמלכים וממשלות יכולים להעניק אותו למי שתרמו להם או לציבור תרומה מיוחדת. במובן זה קיים מוסד האבירות עד היום בחלק מארצות אירופה ובארצות אחרות בעולם.
במהלך המאה ה-12, החלו לייחס לאבירים תכונות חברתיות ומוסריות מסוימות, שהיום אנו קוראים להן תכונות "אביריות" :
חמלה (כלפי הנדכאים והחלכאים. האבירים היו אמורים להיות אכזריים כלפי אויבי-הטוב)
ענווה
כבוד
הקרבה
יראת האל
נאמנות
אומץ
אדיבות ונימוס עילאיים לגברות"
עכשיו דמיינו לכם את המושג "אביר יהודי". אין דבר כזה – נכון?
אשה אחת, שמשהו נורא קרה לה, אבל לא כל כך ברור מה ולמה, לפחות עד סוף הספר, יושבת ומספרת לאיש שלה את סיפור חייה.
והוא שתמיד חשב שהוא מכיר אותה ויודע הכל, יושב ושומע ולא מבין מהיכן הגיע הסיפור הזה, כי הוא תמיד ידע והכיר.
ופתאום…
היא שותקת, בדרך כלל, האשה שלו, והוא שותק, בדרך כלל, בחזרה. הם אוהבים, אבל לא מוכרחים לדבר. בעיקר לא על העבר.
הרי העבר, של אמא שלה,, העבר הזה, אם מסתכלים עליו יכול להפוך את החיים לבלתי נסבלים. אז ממשיכים הלאה, קדימה, לא מסתכלים למה שהיה.
אלא שאי אפשר באמת לטמון את העבר בעבר, ולהמשיך כאילו כלום.
כי העבר, גם אם נחבא ומוסתר, בלתי נראה כמעט, בלתי מורגש, העבר הזה יכול יום אחד להתדפק על שערי התודעה ולנפץ את כל החומות שנבנו אט אט סביבו, שקברו אותו שעין לא תשזוף.
