בסדרת מדריך הטרמפיסט לגלקסיה , ההגדרה של כדור הארץ היא: לא מזיק ברובו (באנגלית זה אפילו קצר עוד יותר: Mostly Harmless).
וזה בערך מה שאפשר להגיד על חף מפשע – לא מזיק.
מצד שני גם לא ממש מעניין.
דיוויד סאלאי, שהוא סופר בריטי, מנסה לכתוב מנקודת מבטו של סוכן המודיעין הפנימי הסובייטי (מ-ג-ב, לימים: ק-ג-ב), בשנים עברו, עת היה צעיר ונמרץ ומאמין, וגם מחפש מזימות אמיתיות ומדומות כנגד השלטון, ובשנות השבעים, תחילת ההפשרה בין הגושים.
מנסה, אבל לא כל כך מצליח.
אולי כי לא עשה תחקיר רציני לפני כן, אולי כי ניסה להיות (סוג של) אקזוטי (כי אולי יש משהו אקזוטי בלכתוב מפיו של נציג כוחות הרשע, ראה "נוטות החסד" למשל)
זה לא עובד. לא באמת.
אפשר לוותר.
חף מפשע – דיוויד סאלאי. תרגום: שרון פרמינגר. הוצאת כתר. (199 מודים)
ראשית – אזהרת -ספוילר- אלה שטרם קראו את שני הספרים הראשונים בסדרה ומתכוונים לעשות כן, ביקורת הזו מכילה מעט (ממש מעט) מידע הידוע רק לאלה שקראו בספרים הללו. כמובן שאשתדל להימנע במידת האפשר מספויילרים הנוגעים לספר הנוכחי.
זהו הספר השלישי והאחרון, אבוי, בסדרת המילניום; לא יהיו עוד. סטיג לרסון, נוחו עדן, לא הותיר אחריו מורשת ספרותית ענפה, רק שלושה ודי.
מה חבל.
בספרו השלישי – הנערה שבעטה בקן הצרעות – מוסיף לרסון לעסוק בקורותיה של ליסבת סלאנדר, הנערה המוזרה המקועקעת כולה, האקרית מחשבים מן הדרגה הראשונה, בעלת כישורים חברתיים מוגבלים למדי; ליסבת שהצליחה לזחול מתוך קברה בסוף הספר הקודם, צריכה לשוב ולהתמודד עם צללים כהים במיוחד מעברה – אלה הקשורים אליה ואל אביה גם יחד.
אם בספרו הראשון – הנערה עם קעקוע הדרקון – עסק לרסון בהיבטים כלכליים, תוך ביקורת נוקבת על הקפיטליזם החזירי והבועה הכלכלית הנלווית למעשיהם הנלוזים של הטייקונים, יחד – כמובן – עם התיחסות לעברה הנאצי (בחלקו) של שבדיה, לגברים המתעללים בנשים כדבר שבשגרה, וכמובן – סיפורה היוצא מן הכלל של סלאנדר;
אם בספרו השני –הנערה ששיחקה באש – עסק לרסון בארגוני הפשיעה תוך דגש על הסחר בנשים;
הרי שבספרו זה – הנערה שבעטה בקן הצרעות – בוחר לרסון לעסוק בארגונים הסמי-חוקיים, הנסתרים מן העין, אלה שאין יודע על קיומם מלבד מספר מוגבל של שותפי סוד, המגובים על ידי השלטון באמתלה של בטחון, אך בעצם מסתירים ממנו את מעשיהם משום שבחלקם הם מנוגדים לחוקה; וכדברי אחד מהם: "אנחנו אלה שלא קיימים. אנחנו אלה שאיש אינו מודה להם. אנחנו אלה שצריכים לקבל החלטות שאף אחד אחר לא מתמודד איתן… והפוליטיקאים הכי פחות מכולם." (עמ' 155)
"בחדר הכניסה,פרחי הבר שסודרו בקפידה כה רבה בכד חרס על שידת עץ האלון הלכו ושמטו את ראשיהם, השירו עלי כותרת בקשת אצלני. לאורה צפתה בעלים הנושרים, ואז נכנסה למטבח החמים, המואר בשמש של אחר צהריים – ורוחש זבובים. על קשר השטיפה היו ערמות של כלים, בכל מקום היו פזורים צעצועים, סל של בגדים לגיהוץ ועוד סל לתיקון. מן החלון הפתוח נשיא צליל הסדינים המצליפים ברוח וטפיחה מלאה, רכה של אגס שנפל ארצה.
עוד טיפה של חדווה דלפה ממנה." (עמ' 218)
נחלה היא מקום מגוריו, והדיר והרפת והלול הצמודים, ושטחי המרעה וגידולי השדה השייכים לנחלה, בין בצמוד, בין במרחק. נחלה מועברת בירושה מאב לבנו, ולעתים מתחלקים בנחלה בנים או בנות נוספים.
נחלה הוא סיפוריהן של נשים בכפר אחד בעמק בהרי האלפים האוסטרים, הקשורות זו בזו בקשרי משפחה, או חברות או שניהם; נשים החיות יום-יום ושעה שעה את מטלות הכפר והנחלה, ניהול החנות או בית הספר, וחלומותיהן על ה"דבר הנוסף" שנמצא מעבר.
מעבר נמצאים החיים, וההיסטוריה, ולפעמים הם מציצים – החיים – אל תוך הכפר הקטן; אנשים יוצאים ממנו למלחמה הגדולה (הראשונה) ואחר כך למלחמה הגדולה הנוספת, חלקם אינם חוזרים, חלקם חוזרים פגועים ופצועים. והחיים בתוך הכפר ממשיכים.
יש עכשיו מין אופנה כזאת, בעולם הספרות, למצוא סופרים סקנדינביים בלתי מוכרים לציבור הרחב (בעיקר בארצות דוברי האנגלית), לתרגמם ולפרסמם.
כך התוודענו לסטיג לרסון, וכך אנו מתוודעים ליו נסבו.
אלא שבמקרה של נסבו עשו המוציאים לאור איזו טעות, כפי הנראה חיקוי של טעות שנעשתה בארצות דוברי האנגלית – ופרסמו החל מן הספר השלישי.
כך – הקורא/ת מרגיש/ה לאורך הספר, כי ישנו איזה מידע נסתר, המופיע בפרקים הקודמים, אלא שהם הופיעו רק בנורבגית, והקורא/ת לא ממש בקיא/ה בשפה ההיא.
וכך אנו מכירים את הארי הולה, איש משטרה בנורבגיה, שחלק מעברו ידוע לדוברי נורבגית ולנו לא, כאשר הוא עוסק בענייני גזענים נורבגים; כן, מסתבר שבנורבגיה ישנם "טהורי גזע" שחלקם אף נלחם לצד הצבא הגרמני במלחמת העולם השניה (ונשפט לאחר מכן על בגידה), והם וממשיכי דרכם נלחמים במהגרים המגיעים ממדינות העולם השלישי.
גזען אחד כזה שהרג מהגר וייטנאמי מזוכה בגלל טעות טכנית, אבל ישוב עוד במהלך הסיפור, ומסתבר שיש לו איזה תפקיד. עוד נמצא בסיפור ותיקי המלחמה, מן הצד הגרמני ומצד המחתרת הנורבגית (גם אלה היו שם), אנשי משרד החוץ, אנשי השירותים המיוחדים, ואפילו – בפרולוג לסיפור המרכזי – ראש ממשלת ישראל, ראש הרשות הפלסטינית ונשיא ארה"ב – כולם בועידת המשך לאוסלו (אולי בגלל סיבה זו תורגם הספר השלישי תחילה?)
היכרותי עם ארי דה לוקה החלה עם קריאת הר אדוני , שהיה להיט ענק עם צאתו לאור, ולא בכדי – ספר יפהפה, מלא חמלה ואהבה.
מובן שכשיצא לאור אתה שלי שלו, מיהרתי וקראתי גם אותו, ואהבתי; קצת פחות, אבל אהבתי.
אחר כך הגיע לידי שלושה סוסים שבו כבר נהניתי בעיקר מהשימוש בשפה, מההיגדים המצויים בו, פחות מן התוצאה הכוללת.
את היפוכו של אחד קניתי כבר מזמן, והוא עבר למדף הממתינים לתורם (או לפרוייקט של ורד) די מהר, כי תמיד הגיע משהו חדש יותר, מושך יותר..
ובכל זאת – לפני מספר ימים הגיע סוף-סוף תורו של היפוכו של אחד, והאמת ניתנת להאמר כי אלמלא הכבוד שאני רוחשת לדה-לוקה, וחוסר הנעימות שלי בפני ספר – שאם כבר התחלתיו עלי לסיימו, ובעיקר – אורכו (או שמא קוצרו) של הספר – 152 עמודים בסך הכל, אלמלא כל אלה, כנראה שהייתי מוותרת.
כי הספר – ספר המורכב מזכרונותיו של דה-לוקה מפרקים שונים בחייו, מכיל תיאורים חיים ומרתקים, אבל לא יוצר שום תמונה כוללת, שום עניין להמשיך ולהתעניין בפרק נוסף מחייו.
את עדנה נוי שמעתי בערב חג השבועות, במפגש עם "סופרי ביכורים" שנערך במסגרת תיקון ליל שבועות בבית דניאל.
וכששמעתי את דבריה ידעתי שיום אחד אקרא את ספרה זה; שאני מוכרחה לקרוא את הספר הזה. ידעתי – וצדקתי.
שנים על שנים שלא דיברו כאן בארץ בקולם של אלה ששרדו מ"שם"; בטקסים כרכו תמיד את "השואה" יחד עם "הגבורה"; יום השואה נקבע ליום בו "הגבורה" הרימה ראשה. ולא שמענו על הגבורה האמיתית – זו של לחיות עוד יום, לשרוד עוד קצת.
כל מי שאהבה הוא סיפורם של כמה אנשים, יוצאי הונגריה (שגם את קולם ממעטים לשמוע) ששרדו את המחנות, רק כדי לחזור לבתיהם, שכבר לא היו בתיהם, רק כדי לגלות כי כל מי שאהבו לא יחזור כבר, כנראה.
והם בנו להם חיים, איכשהו, מחדש, ובתוך כל החבורה אף נולדת ילדה אחת – שהיא ילדה מצוינת, טובה ושקטה, חכמה ומאירת פנים לכולם, כמו יודעת שהיא "הפיצוי", "הנחמה":
"שום דבר בחייהם לא בישר את בוא הרגע הפלאי שלא ישכח לעולם, אשר בו התבשר על לידתה. כשראה אותה כשלו ברכיו… וכשהסתכן סוף-סוף להתקרב אליה.. תר בעיניו אחר כל איבר מאיבריה, למצוא בהם אותות לילדיו. … ועוד בטרם חפן אותה בידיו, נתגלה לו הסוד שאפילו מארי לא יודעת: שהם כולם נצרפו לתוך גופה הזעיר, שהרי אם בייסורים גדולים הם רותכו לתוך גופיהם-שלהם, שלו ושל מארי, כי אז הם מצויים גם בה. ומאוחדים בה כך לא רק קוטי ואוצ'י וכל המשפחה של מארי, אלא גם כל העולם ההוא שנעלם; ודרך הקטנה הזו יזכו גם הם לחיים משלהם…
טוב, זה יהיה קצר הפעם.
ראשית – אזהרת -ספוילר- אלה שטרם קראו את שני הספרים הראשונים בסדרה ומתכוונים לעשות כן, ביקורת הזו מכילה מעט (ממש מעט) מידע הידוע רק לאלה שקראו בספרים הללו. כמובן שאשתדל להימנע במידת האפשר מספויילרים הנוגעים לספר הנוכחי.
יש עכשיו מין אופנה כזאת, בעולם הספרות, למצוא סופרים סקנדינביים בלתי מוכרים לציבור הרחב (בעיקר בארצות דוברי האנגלית), לתרגמם ולפרסמם.
היכרותי עם ארי דה לוקה החלה עם קריאת הר אדוני , שהיה להיט ענק עם צאתו לאור, ולא בכדי – ספר יפהפה, מלא חמלה ואהבה.
את עדנה נוי שמעתי בערב חג השבועות, במפגש עם "סופרי ביכורים" שנערך במסגרת תיקון ליל שבועות בבית דניאל.