קלייר פנדלטון הגיעה להונג-קונג בשנת 1952 יחד עם בעלה הטרי, מרטין – שהנישואין לו היו בעצם חבל הצלה מבית הוריה הקרתני שבאנגליה; מרטין קבל משרה בניהול מחלקת המים ומשהציע לקלייר להנשא לו ולבוא עמו, נאותה.
מעט לאחר הגיעה להונג קונג מתחילה קלייר ללמד נגינה בפסנתר את בתם של ויקטור ומלודי צ'ן, מעשירי האי וממכובדיה. וזאת לדעת – המעמדות בהונג-קונג נמדדים הן על פי המוצא והן על פי הממון; קלייר אמנם אנגליה, ועל כן מעמדה גבוה יחסית, אבל מצבה הכלכלי אינו מתקרב כלל לזה של משפחת צ'ן.
משפחת צ'ן נמצאת בקשרים עם רבים מן הקהילה האנגלית, שבה כולם מכירים את כולם, כולם מארחים את כולם, כולם יודעים על כולם כמעט הכל. כולם היו באי עשור קודם לכן, עת נכבש על ידי היפנים במלחמת העולם השניה.
המורה לפסנתר אינו עוד "אנה ומלך סיאם" (המוכר גם כ"המלך ואני", עם יול ברינר מרקד וואלס), כלל וכלל לא, אלא ספר המפנה זרקור אל מה שהתרחש במושבה הבריטית הונג קונג עת היתה כבושה על ידי היפנים בשנות הארבעים המוקדמות של המאה הקודמת. סיפורה של קלייר והוראת הפסנתר נדחקים הצדה ומהווים רק מסגרת כלשהי לסיפור האמיתי – סיפור סבלם של הנכבשים, אלה שנכלאו במחנה מעצר ובו תנאים כלל לא קלים; על שרירות לבו של הכובש היפני ועל אכזריותו; על צלקות המלחמה שנותרו חרותות בבשרם ובנפשם של אנשים.
כשקראתי את "על החיים ועל המוות" של קניוק, חשבתי שבכך יסיים, ולא יכתוב יותר. משום שהיתה שם מין סגירת מעגל, שאחריה מה עוד יש לומר?
אז זהו – שיש. ב-תש"ח , שאינו בדיוק ספר, או נובלה, אלא יותר ממואר, חוזר קניוק אל מלחמת העצמאות – והתפקיד שמילא בה.
מתוך זכרונותיו, או אלה שהוא חושב שהם זכרונותיו, או גם וגם, מספר קניוק את סיפורו של הלוחם הפשוט, זה שעזב את הלימודים בגיל שבע עשרה וחצי, קצת קצת לפני הבגרות, ויצא להלחם.
דרך סיפורו אנו מכירים את כיבוש ירושלים, ואת הרעב והמצור, כפי שחוו אותם האנשים והחיילים, את המוות שאינו מבדיל בין אמיץ לטיפש אלא רק, כמו ברולטה בקזינו, בוחר לו אנשים.
סיפוריו מצטברים טיפין-טיפין לספור אחד עצוב וכואב, בלי הרואיות מרובה, בלי גיבורים הגדולים מן החיים. קניוק גם אינו מפחד להתעמת עם המושג "טוהר הנשק", ומספר על הרג בלתי מוצדק, על ביזה, על גירוש.
ארמון הפרעושים היה פעם בית מגורים מפואר שנקרא "ארמון בונבון" ובנה אותו גולה רוסי לאשתו, בערוב ימיהם, כדי לנסות ולהחזיר מעט שמחת חיים אליה; ולאחר שמתו שניהם עבר הבית בירושה לבתו הבלתי חוקית שנשארה בפריז, והיא מעולם לא בקשה לבקר בו, ונעזרה בסוכנות אחת כדי להשכירו.
בארמון בונבון שבאיסטנבול גרים כל מיני אנשים, ולכל אחד מהם סיפור חיים מעניין ומרתק.
בדירה 1 גרים מוסה, האב, מרים, האם ומוהמט הבן. מרים הרה שוב, והם משמשים השוערים והמתחזקים של הבנין.
בדירה 2 גרים סידאר הסטודנט וגאבא, כלבו, האוכל מכל הבא ליד.
בדירה 3 גרים האחים התאומים ג'מאל וג'לאל, המחזיקים שניהם סלון יופי, ובו נפגשות השכנות מן הארמון וגם מן השכונה בכלל. לסלון יופי יש ייחוד משלו:
"החיים הם סדרה ללא סוף וללא התחלה של אירועים חוזרים ונשנים. ייתכן שלעולם יש תחתית ושליום הדין יש תאריך סופי, אבל אין שום סיכוי שאיסראפיל (המלאך רפאל שיתקע בקרנו כדי לבשר את יום הדין, על פי האמונה המוסלמית) יתקע בקרנו כשתשבו במכון היופי. בכל רגע נתון עלולה להתחולל רעידת אדמה באיסטנבול, אבל לעולם לא כשתשבו במכון היופי. שם לא יקרה דבר."
ספרים על ספרים יש בהם קסם מסוים; כך אהבתי את "הסיפור השלושה עשר", את "צילה של הרוח" ועוד ועוד.
המדריך למצית בתי כותבים בניו אינגלנד התכוון גם הוא להיות ספר שכזה.
סם פלסיפר שרף בטעות (כך הוא אומר) את ביתה של אמילי דיקנסון, ובאותה הזדמנות מצאו את מותם גם שני אנשים שהיו באותו זמן בבית. סם נשפט ונדון לעשר שנים בכלא, השתחרר, נישא לאשה אחת והקים משפחה כל-אמריקנית בפרברים הכל-אמריקנים, ונראה שנטש ודחק את עברו.
אלא שהעבר – חזר והתדפק בדלתן "מרגע שהעבר חוזר פעם אחת הוא ממשיך לחזור ולחזור, לא רק חלק מסוים מהעבר, אלא כולו, כל ההמון הנשכח של חייך פורץ מהגלריה ומסתער עליך, ואין טעם להסתתר מההמון, הוא ימצא אותך בסופו של דבר. זה ההמון שלך ורק אותך הוא מחפש." (עמ' 38)
ומרגע שהעבר חוזר, מוצתים שוב בתיהם של סופרים, וסם הוא שוב החשוד המיידי בהצתה.
המדריך למצית בתי כותבים בניו אינגלנד אמור להיות ספר זכרונות, משום שבמהלך המאורעות המתוארים בספר הזה – שיטוטיו של סם בין עיירות ובתי כותבים בניו-אינגלנד, כאשר הוא מגיע לאיזו חנות ספרים "התברר שמחלקת ספרי הזכרונות היא המחלקה הגדול ביותר בחנות, ובדרכה היתה בית המועצות של הספרות לאחר שבלעה כמעט בשלמותן את המדינות הקטנות והמיושנות יותר של הבדיון והשירה." (עמ' 91)
קצת אחרי תחילתה של מלחמה לבנון הראשונה, עוד בימים שנקראה מבצע של"ג, יורה יונתן מרום כדור בראשו, ערב עלייתו ללבנון. יונתן, בנם של איש חינוך ורופאה מרחביה, ילד "שמנת" שאיש אינו יודע על מה ולמה בחר לסיים את חייו (היה איזה ויכוח מטופש בינו לבין חייל אחר, אבל כל העדים, החיילים האחרים – נאמנים לקשר השתיקה – אינם מספרים דבר).
יונתן מאושפז בבית החולים, ולאה, חיילת המתנדבת לבקר אותו מדי שבוע, מספרת לו את סיפור חייה, והופכת אותו, ואותנו, לעדים לסיפור המופלא, הכואב, החודר כליות ולב הזה.
לאה, בת לאב יווני, ניצול שואה, הממלא את ימיה ולילותיה בסיפורים על מה שהיה "שם", וסיפוריו הופכים לסיוטיה, המוקף בחברים מ"שם", איש-איש וסיפורו וכאבו; אב הרומז ומנסה ודוחף והודף לכיוונה, פעם אחר פעם, גורם למבוכה ולפחד.. ולאם, בת העדה הנשדידנית, המתנכרת ומרחיקה, שכמעט לעולם אינה מלטפת, או מחבקת.. אם שאינה באה לבקרה בעת אשפוזה בבית החולים, ימים על ימים, כמו נשכחת מלב.
ילדי חצות הם אותם הילדים שנולדו בשעה הראשונה ללידתה של אומה – של הודו, אלה שנולדו בין חצות הליל לשעה אחת; אלה שקבלו מכתב ברכה מיוחד מראש הממשלה הראשון של הודו, שתלה בהם, לפחות בכתב, תקוות גדולות עד מאד. אלה, שבדרך מיוחדת במינה (ואולי הכל פרי הדמיון) מסוגלים אכן לבצע נפלאות.
סלים סינאי הוא ילד חצות שכזה – הראשון שבהם, שנולד בדיוק בשעת חצות, יחד עם עוד בן אחד, שייקרא שיווה, על שם האל הזועם, וקורותיהם שניהם שזורים איש ברעהו, והם עתידים להפגש לעתים לא מזומנות אך משמעותיות.
סלים נולד למשפחה עשירה, מוסלמית, וקורותיו שזורים בקורותיה של הודו, עד כי הוא מאמין (ואולי גם בעקבות מכתבו ההוא של ראש הממשלה) כי מעשיו האישיים והפרטיים משפיעים על גורלות אנשים אחרים, ואף על גורלה של הודו כולה.
בשלב מסוים נאלצת משפחת סינאי להגר לפקיסטן הידידותית יותר למוסלמים, משום שהודו שאמורה היתה להיות מדינה של כולם, נשארת בעצם כמו שהיתה לפני היווסדה כמדינה, ואף גרוע יותר, ולאחר שנים חוזר להודו, בדרך לא דרך, אלא שהפעם לתחתית הסולם החברתי.
רושדי, דרך תולדות סלים, מספר את תולדותיה של הודו ומבכה את חוסר יכולתה להיות כפי שנתכוונה להיות; ציניות ניכרת בתיאורו את הפוליטיקה שמאחורי המלחמות והמאבקים הכה מיותרים, וכאב רב את תיאורם הפרטי של המאורעות:
הספר "הבשורה על פי ישו" נפתח בניתוח ציור: תיאור פרטים מתוך ציור המתאר את צליבתו של ישו, ציור כפי שרבים כמותו צוירו תוך שימוש מודע בדמויות מסוימות ובסמלים מסוימים, עד כי נהיר וברור למסתכל מי מסמל את הטוב ומה מסמל את הרע; הביקור הבא במוזיאון, או בכנסיה וההתבוננות בתמונות ילוו בזכרונות מן התאור הזה, המפורט עד פרטי הפרטים:
"… אנו פשוט מצטרפים לדעה הרווחת אצל מרבית הציבור, המתעקשת לראות בבלונדיניות, באלה הטבעיות וגם באלה הצבועות, את כליהם היעילים ביותר של החטא וההפקרות. " (עמ' 11).
"הבשורה על פי ישו" הינו רומן היסטורי המתאר מזוית הראייה המיוחדת של סאראמאגו את הורתו, לידתו וגידולו של ילד אחד יהודי, בכפר נצרת שבגליל, בתקופת בית שני.
אולם, לא רק רומן היסטורי, כי אם גם כתב קיטרוג כנגד הכנסיה ונגד האמונה בכלל; אלוהים של סאראמאגו מוצג באור גרוטסקי כמעט, כדבר מה קטנוני השואף להגדיל כוחו עוד ועוד, ולשם כך בוחר בישו, בנו (כי אלוהים, מסתבר, אינו יכול להפיץ את בשורתו בעצמו, אלא נזקק לדמות בשר ודם), ולא די בכך שבחר בו, הרי שרק הפיכתו של הבן לקדוש מעונה תסלול את הדרך להפצת הבשורה. להמשך קריאת הבשורה על-פי ישו – ז'וזה סאראמאגו
קלייר פנדלטון הגיעה להונג-קונג בשנת 1952 יחד עם בעלה הטרי, מרטין – שהנישואין לו היו בעצם חבל הצלה מבית הוריה הקרתני שבאנגליה; מרטין קבל משרה בניהול מחלקת המים ומשהציע לקלייר להנשא לו ולבוא עמו, נאותה.
ארמון הפרעושים היה פעם בית מגורים מפואר שנקרא "ארמון בונבון" ובנה אותו גולה רוסי לאשתו, בערוב ימיהם, כדי לנסות ולהחזיר מעט שמחת חיים אליה; ולאחר שמתו שניהם עבר הבית בירושה לבתו הבלתי חוקית שנשארה בפריז, והיא מעולם לא בקשה לבקר בו, ונעזרה בסוכנות אחת כדי להשכירו.
ספרים על ספרים יש בהם קסם מסוים; כך אהבתי את "הסיפור השלושה עשר", את "צילה של הרוח" ועוד ועוד.
קצת אחרי תחילתה של מלחמה לבנון הראשונה, עוד בימים שנקראה מבצע של"ג, יורה יונתן מרום כדור בראשו, ערב עלייתו ללבנון. יונתן, בנם של איש חינוך ורופאה מרחביה, ילד "שמנת" שאיש אינו יודע על מה ולמה בחר לסיים את חייו (היה איזה ויכוח מטופש בינו לבין חייל אחר, אבל כל העדים, החיילים האחרים – נאמנים לקשר השתיקה – אינם מספרים דבר).
