ספר שהוא קיטרוג חריף כנגד מוסד הכנסיה מזה, ומוסד המלוכה מזה.
וזה סיפור המעשה: מלך פורטוגל נדר כי אם תהרה אשתו ללדת, יבנה מנזר מפואר לפרנציסקנים, ובנייתו תחל לאחר הלידה.
ואכן המלכה הרה, ויולדת בת (אבוי, לו היה זה בן) והמלך מקיים נדרו ומתחיל להקים את המנזר הכה מפואר המובטח.
הבנייה נמשכת ונמשכת, הן משום שמדי פעם משתנות התכניות, והמנזר מיועד להכיל יותר ויותר אנשים (הו פאר נשגב, ושיקנאו כל המסדרים האחרים), והן משום תנאי השטח הלא קלים.
הנסיכה שכבר גדלה ומוסעת לחתונתה (שידוך עם בנו של מלך ספרד – בתמורה לשידוכה של אחותו של האחרון לאחיה של הנסיכה) תוהה במהלך המסע מדוע זה לא זכתה לבקר באתר הבנייה של המנזר הנבנה לכבודה, מעולם לא זכתה.
התשובה, אגב, היא כי המלך הוא השליט היחיד (כמעט אלוהים?) והוא הקובע ונשים לא בדיוק צריכות לחשוב, אלא רק לציית (גם אם הן נסיכות או מלכות). במקום להסביר מדוע לא תוכל לבקר במנזר, בוחרת האם להסיח דעתה של הנסיכה בעצות ערב חתונה: "ראי, בתי, הגברים תמיד פראיים בלילה הראשון, גם בשאר הלילות, אבל זה הגרוע מכולם, הם אמנם אומרים לנו שהם נזהרים מאד, שלא יכאב כלום, אבל אחר כך, אלוהים שבשמיים, אינני יודעת מה עוקץ אותם, הם מתחילים לנחור, לנחור, כמו כלבים, ישמור אלוהים, ולנו, המסכנות, אין מה לעשות, לא לסבול את ההתקפות עד שיצליחו להגיע למטרה, או לא יצליחו, קורה לפעמים, ובמקרה כזה אסור ללעוג להם, אין דבר שפוגע בהם יותר מזה… אם לא יצליחו בלילה הראשון, יצליחו בלילה השני, או השלישי, איש אינו פוטר אותנו מהסבל..."
קודם כל גילוי נאות: את מחבר הספר – יובל בן-עמי – פגשתי בעבר, מספר פעמים, ואני אף מכירה, שניים מן האנשים המוזכרים בספר הזה; את בן-עמי פגשתי לראשונה על גג הסאב-קוץ' מילגה, מסעדה הודית שהיא גסט האוס הודי בפלורנטין בתל אביב, שהגג שלה מיועד להופעות למיניהן, כשהקהל יושב או משתרע על פופים ומחצלות. בן-עמי היה "מופע הערב", ועם גיטרה בלבד ומערכת הגברה מצומצמת עד מאד, הצליח להפליא בשירי-זמר-נודד, בעיקר משלו ומעט משל אחרים. ואל יקל הדבר בעיניכם; בימים שכאלה שכל פליט-כוכב-נולד זקוק למערכת הגברה עם reverb ומוניטור משוכלל, ו"תגביר לי את הבס, תוריד לי את ה- Treble, בימים שכאלה, להצליח להרים מופע עם רמקול ורבע, ועוד מופע מוצלח במיוחד, צריך להיות מוכשר בהחלט.
ויובל בן-עמי מוכשר שכזה.
אם דידי מנוסי טייל בכל העולם (וכתב על זה) בשנות החמישים, יובל בן-עמי עשה זאת עשה זאת בסוף המאה העשרים. חמוש בתרמיל ובגיטרה, עבר וטייל במקומות שונים, בארצות אחרות, פגש אנשים.. וכתב עליהם – בין בטורים לעיתונות, בין בשירים.
הספר סוזנה, אל תבכי הוא סיפורו של מסע אחד שכזה, מסע בדרומה של ארצות הברית של אמריקה.
שלושה ילדים, כמעט נערים, המספר ועוד שניים מחבריו, נקראים ללשכת האדון המנהל (מנהל בית הספר), כדי להסביר לאן נעלם דויד וייזר.
וייזר, ילד – כמעט נער בעצמו, יהודי ככל הנראה, שאין לו הורים והוא גדל אצל סבו (האם זהו באמת סבו?), מושך אחריו את שלושת הנערים, וגם נערה אחת, בחוטי קסם, ביכולות מדהימות בתחומים שונים, בידע נרחב, ובעיקר בעל כריזמה בלתי מצויה, של מנהיג.
הזמן – קיץ, חופשת הקיץ; המקום: העיר גדאנסק, שהיתה פעם דנציג וחזרה להיות גדאנסק; עדיין עיר קטנה וקרתנית בשלהי שנות החמישים של המאה הקודמת, עיר שיש לה חוף ים המושך נופשים בדרך כלל.
אבל בקיץ הזה – הקיץ שבו נעלם דויד וייזר, היה חם; והיום, מסיבה שאינה ברורה, החל לפלוט דגים מתים, והפך ממקום שנעים להיות בו למקום שהכל מתרחקים ממנו. קיץ מוזר ולא רגיל, ממש כמו הנער דויד וייזר.
ואז – דויד וייזר נעלם.
וכל הספר הזה הוא נסיון להבין את המהלכים שהביאו להיעלמו; "אינני זוכר מי אמר את המשפט 'אני חי כדי לכתוב, ואני חושב, שללא קשר לנסיבות, ראוי להקדיש את החיים להסברת הכאוס כמו הסדר'. חלקו הראשון של המשפט נשמע קיטשי, ואני לא חי כדי לכתוב, אבל חלקו השני קרוב אלי איכשהו, במיוחד עכשיו, כשאני ממלא שורות בתקווה להבין לבסוף מה שיני יכול להבין, שאראה, לבסוף, את מה שלא ראיתי קודם לכן, שאבחין בין סדר לכאוס, או שבכאוס יתגלה איזשהו סדר שונה, לא נודע עד כה."
ובין סיפורי מעלליו של וייזר, שלושת הילדים – כמעט נערים והנערה, נפרס סיפורה של העיר גדאנסק, על רחובותיה, מוסדותיה, מסילות הרכבת – זו שבשימוש וזו שכבר לא, ערוץ הנהר, חוף הים, הפאב, חלקות האדמה הקטנות בפאתי היער, שניתנו לאנשים כדי שיוכלו לעשות לעצמם גינות (והרכושנות האיומה המתלווה לבעלות על חלקות האדמה הקטנות האלה); החברות האיתנה בין שלושת הילדים – כמעט נערים, וחיי היומיום בעיר הזו.
ובית המשוגעים, שממנו ברח משוגע אחד (שנהיה לתקופה קצרה מין ידיד לילדים כמעט נערים, גיבורי הסיפור הזה), משוגע לא נורמלי כי ".. איזה משוגע נורמלי רץ בבית-הקברות ומצלצל? איזה משוגע חובש קסדה לראשו ומתהלך ברחובות? משוגע נורמלי מתחזה לנפוליאון או למיצקביץ', גבירתי."
ספר מעניין, פוקח עיניים ופותח דלת לעיר אחת, בתקופה אחת, לא ממש מוכרת.
לאן נעלם דויד וייזר, מאת: פאבל הילה, הוצאת חרגול, תרגום (מצוין): מירי פז (224 עמודים)
רק כשהגעתי לאחרית הדבר, שכתבה רותי גליק, מצאתי אישוש לדברים שחשתי בעת קריאת ספרו זה של שאנדור מאראי, ואף ב"האמיתית", ספר שדרכו התוודעתי לכתיבתו של מאראי.
באחרית הדבר מצאתי גם את תולדות חייו וכתיבתו של מאראי, ואלה כאילו הבהירו עוד יותר את שחשתי בעת הקריאה.
"הנרות בערו עד כלות" הוא סיפורה של ידידות ואהבה ובגידה; כל אלה מסופרים מפיו של איש צבא בדימוס, הסח אותם באזני חברו משכבר, ידיד נפשו אי אז, במהלך לילה שלם, עד שכלים הנרות שהובערו במהלך פגישתם.
הפגישה הזו מתקיימת 41 שנים לאחר פגישתם הקודמת של השניים, פגישה שכמו זו הנוכחית לוותה בארוחת ערב ובשיחה… ולאחריה נעלם הידיד למשך כל אותן שנים.
בפגישה ההיא נכחה גם אשה, אשתו של הגנרל, שבינתיים הלכה לעולמה.
כמו ב"האמיתית" גם כאן זהו רקוויאם לעולם חברתי תרבותי שהיה ואיננו עוד, עולמה של הבורגנות על גינוניה ואיפוקה, עולמה של האצולה, עולמה של האימפריה האוסטרו הונגרית.
גם סיפור המסגרת, כמו ב"האמיתית" נסוב סביב נישואין שיש בהם אהבה רבה מצד אחד, וחישובי נוחות / תועלת / התאמה מן הצד השני.
ובעיקר – יש כאן איפוק, איפוק רב, בשפה, במחוות, הכל מרומז: הכאב, הידידות, האהבה, הקנאה, השנאה… להמשך קריאת הנרות בערו עד כלות – שאנדור מאראי
"בשביל כישוף לא צריך שיקויים, רוחות רפאים או שרביטי קסמים. שפה המתגלגלת על לשון מוכספת יש בה קסם די והותר"
ואכן, לשונו של רושדי מכשפת ומכושפת, מלאת קסם, והקסם הזה שורה על הספר "הקוסמת מפירנצה".
הקוסמת, ספק אשה שהיתה, ספק אגדה, מסופרת וקורמת עור וגידים מבעד לסיפורו של הזר המגיע לחצרו של המלך הגדול – מלך מלכי המלכים, כך הוא מכונה בפי נתיניו – המלך במזרח, צאצאו, אולי, של ג'ינג'יס חאן. המלך שבנה עיר באמצע שומקום ובה בריכה מופלאה שמימיה מוזהבים בשקיעה, עד שנדמתה בעיני המתבונן לזהב מותך.
הקוסמת – בת המזרח שנפלה בשבי המערביים הכופרים והגיעה לפירנצה ויצאה בחזרה, עם מנהגיה המשונים שרכשה אצל הנוכרים במערב. ולכל מקום אליו היא מגיעה, היא מפילה את כולם בקסמיה, ומשרה שלווה מוזרה על הכל.
בת בלי גיל, יפה יותר מכל אשה אחרת שאי פעם שזפה עין אנוש, נוסעת עם אהבתה על פני ימים ויבשות.
בדרכה שלה קוראת תיגר על שלטונם של הגברים על עולמן של הנשים, במזרח ובמערב גם יחד. אשה חופשייה בדרכה, מבלי שאיש ירגיש מאוים על ידה.
גאונים האנגלים האלה! ממציאים עולמות מדומיינים, שנראים ונשמעים כל כך אמיתיים, משום שהם נשענים על סיפורים, על מיתוסים שכולנו מכירים.
ראו למשל את ג'יי קיי רולינג, שהמציאה עולם שלם של קוסמים המקביל ומשיק לעולם שאנחנו מכירים, תיבלה באגדות ומיתוסים קיימים, כך שלא נלך לאיבוד בעולם החדש שבראה, והנה סיפור אגדה דמיוני וחי עד מאד.
גם ג'ספר פורד לוקח אותנו לטיול בעולמות מוכרים, ועם זאת שונים לגמרי מן העולם שלנו.
וזה הרקע – אנגליה בשנות השמונים של המאה העשרים; לא אנגליה המוכרת לנו, הממלכה המאוחדת, אלא כזו המחולקת לישויות נפרדות הנמצאות ביחסי איבה מתמידים.
אנגליה נמצאת גם במלחמה מתמדת – מלחמת 130 השנה בזמן כתיבת הספר – עם רוסיה, על חצי האי קרים, ששתיהן טוענות לבעלות עליו (נשמע דומה לפוקלנד? כנראה שלא במקרה).
חיילים נשלחים לשם וכן או לא חוזרים, יש המפגינים בעד, יש המפגינים נגד.
ישנו תאגיד כל-יכול "גוליית" הניזון מן המלחמה ומפרנס אותה, וניזון מעוד ועוד כח וכסף, והוא בעצם השליט האמיתי.
ספר שהוא קיטרוג חריף כנגד מוסד הכנסיה מזה, ומוסד המלוכה מזה.
שלושה ילדים, כמעט נערים, המספר ועוד שניים מחבריו, נקראים ללשכת האדון המנהל (מנהל בית הספר), כדי להסביר לאן נעלם דויד וייזר.
"בשביל כישוף לא צריך שיקויים, רוחות רפאים או שרביטי קסמים. שפה המתגלגלת על לשון מוכספת יש בה קסם די והותר
______________________