שאלימר הליצן הוא סיפור אהבה וגעגועים לקשמיר שהיתה לפני החלוקה ולפני שנכבשה כמעט כולה על ידי הודו. קשמיר שאוכלוסיה נמנו הן על ההינדים, הן על הבודהיסטים והן על המוסלמים, והחלוקה הזו – הצורך להחליט, הצורך לשייך ולהשתייך גזר את גורלה לשבט ולא לחסד; לשנאה גדולה, מלחמות עקובות מדם, וסדר חדש שבו החזק הוא השולט והמיעוט משווע לעצמאות ונרמס ומוגלה מאדמתו.
צבא הודו הכובש עצר בנקודה מסוימת, בקו מסוים שהוא קו ההפרדה, אלא שהקשמירים עוברים מצד לצד והגבול הוא מלאכותי בעיניהם :"מדוע עצר הצבא? הוא עצר משום שהחליט לעצור, זו היתה החלטה שהתקבלה בתגובה למצב האמיתי בשטח, ומכך השתמע שזו ההחלטה הנכונה, ההחלטה היחידה, החלטה עם אינטגריטי… ההחלטה היתה ההחלטה הנכונה משום שזו ההחלטה שהתקבלה… "
כך, בכמה מלים על חוסר ההגיון או שמא ההגיון האבסורדי של הצבא הכובש.
זהו סיפורה של קשמיר דרך סיפורה של אינדיה אופולס, בתו של השגריר (כך הוא מכונה בדרך כלל) שמיד בתחילת הספר נרצח לעיניה על ידי שאלימר זה.
ומשם נלקח הסיפור אל כפרו של שאלימר וימי ילדותו ונעוריו במקום שהיה כמעט גן עדן; שם מצא את אהבתו, שם התנבאו הנביאים המקומיים כי הצרות עומדות בפתח..
קודם כל אזהרה חמורה ביותר: אם לקחתם לידכם את "מתי כבר יהיו חדשות טובות?" בשום פנים ואופן אל תקראו את העטיפה האחורית!!
טוב תעשה ההוצאה אם במהדורות הבאות תסיר את האזכור לספור העלילה מן הכריכה.
ולספר (המשובח) עצמו –
רג'י צ'ייס היא נערה בת 16, אבל נראית צעירה הרבה יותר. לרג'י היתה אמא אבל היא מתה לא מזמן. את אביה לא הכירה, אבל היו כל מיני גברים בחיי אמה, שאת חלקם אינה זוכרת, או שהיתה מעדיפה לשכוח. יש לה גם אח גדול – בילי, אבל הוא יצא מהבית ויצא לתרבות רעה.
רג'י למדה בבית ספר פרטי "פלצני נורא" משום שקיבלה מילגה (אמה שלה היתה כל כך גאה שיש לה, לה, ילדה גאונה), אבל עכשיו היא לא לומדת משום שאמא מתה והיא צריכה להתפרנס. היא ממשיכה ללמוד לבחינות הבגרות ונעזרת לשם כך במורתה שיצאה לגימלאות – מיז מקדונלד. מיז מקדונלד מכריחה אותה, מלבד קריאת החובה (כולל "הדוכסית האחרונה שלי" שכבר נזכר בספר אחר של סופרת אחרת: "אי סדר מוסרי" – מרגרט אטווד), לקרוא גם "קריאת רקע", כדי להבין יותר טוב.
כדי להתפרנס, רג'י מטפלת בתינוק של ד"ר ג'ואנה ("קראי לי ג'ו") האנטר (אבל רג'י מתעקשת לקרוא לה "ד"ר ה'"). יש גם מר האנטר, אבל הוא קצת מחפש את עצמו, קצת עוסק בכל מיני "עסקים" לא ממש ברורים. רג'י חולמת שיום אחד ד"ר ה' תציע לה לגור איתם, והיא והתינוק יהיו המשפחה שלה.
הבלשים הפרטיים בספרים הישנים היו בדרך כלל גברים בודדים שכל מה שידענו עליהם (חוץ מזה שתמיד פענחו את התעלומה בסוף הספר) היה איך נראה המשרד (מוזנח, בדרך כלל, עם אקדח במגירת השולחן, ובקבוק אלכוהול עליו), איך נראית המזכירה (נעלי עקב, ציפורניים אדומות, גרבי ניילון, חצאית צמודה – מטופחת מכף רגל ועד ראש, ותמיד תמיד עמוסת עבודה), איך נראית שגרת יומו (שתיה בפאב הסמוך, בריחה מנושים, עד שמגיע "המקרה" התורן), וזהו בערך. אף פעם לא היו להם אשה, או ילדים; זאבים בודדים.
עד שבאו הבלשים שנכתבו בידי נשים – אדם דלגליש של פי.די. ג'יימס, למשל, שאנחנו יודעים שהוא אלמן, ומשורר, מלבד היותו בלש משטרה מצטיין, מיכאל אוחיון של בתיה גור, גרוש ואב לבן, מזרחי שהתחתן עם אשכנזיה מיוחסת והתגרש ממנה, סטודנט מצטיין באוניברסיטה… פתאום לבלשים יש חיים
כזהו גם ג'קסון ברודי, שבאיזשהו סדר לא מסודר, פגשתי בו קודם בספר השני – "אקדח במערכה הראשונה" – ועכשיו, דקה לפני הספר השלישי, בספר הראשון. ברודי הוא בלש משטרה בעבר, בלש פרטי בהווה, גרוש ואב לבת, מקנא נואשות לאשתו לשעבר, מבכה כל רגע שאינו מבלה עם בתו.
קריאה חוזרת בספר שהכרתי בנעורי טומנת בחובה סיכון מסוים – שהרי חזרתי אל הספר משום שאני זוכרת שאהבתיו פעם, אלא שמאז התפתח טעמי, פגשתי בספרים חדשים טובים ופחות טובים, התלהבות הנעורים התחלפה ביישוב דעת מסוים (או כך אני מקוה לפחות), ויש ספרים שלא יצלחו את מרחק השנים.
מגילת סן מיקלה בהחלט עומד בתלאות הזמן; זהו מסוג הספרים שלאחר שתמיד ידעתי שיום אחד ארצה לקראו שוב. לא כל כך זכרתי למה, אחרי הכל חלפו להן כבר אי אלו שנים מאז.. ומשנתקלתי בו באיזו חנות, בהוצאה מחודשת לקחתיו בשמחה.
שמחה כפולה היתה לי כאשר גיליתי כי התרגום של פעם, זה של י.ל. ברוך, צביונו נותר כאשר היה, עם מעט עריכה כדי להתאימו, ובתוספת חלקים שנשמטו מן התרגום המקורי.
חסרו לי מעט הארות והערות לגבי הקדושים הנוצריים למיניהם, כמו גם הפניות למיתולוגיות השונות, וטוב תעשה ההוצאה אם ביום מן הימים תוציא תחת ידה מהדורה מוארת.
אני מלח הארץ! ילדת שמנת! גדלתי באחד הקיבוצים המפוארים (של פעם) ומעולם לא ידעתי מהו רעב – כי תמיד היה לנו אוכל מוכן, מהו קור החודר לעצמות – כי בתינו (בתי הילדים ובתי ההורים) היו תמיד מחוממים; לא היו לנו אמונות תפלות ולא חכמים עממיים; היינו מפא"יניקים והאמנו לראש הממשלה שאמרה ש"הם לא נחמדים" על הפנתרים השחורים.
לא באמת הכרנו את ישראל האחרת.
את הדברים האלה כתבתי כבר על "תמיד פלורה" וכך הרגשתי גם כשקראתי את "קול צעדינו".
"קול צעדינו" פתח לי גם הוא, חלון ודלת ושער לעולם אחר שלא הכרתי, כאן ליד הבית; עולם של צריפים של עמידר, שבהם חיים אנשים, במקום שיום אחד יהיה קרקע נדל"נית מבוקשת, אבל עכשיו, בזמן הספר, הוא מקום של "ליד": ליד סביון, בדרך לפתח תקוה ולקיראון. שכונה של צריפים שכאילו הוטלו בלי כל סדר, ושנראים בחושך דומים כל כך, עד שהאמא (שמיד ידובר בה) הציעה שכל אישה תתלה את הקומבניזון שלה או את הכתונת שלה כדגל מעל הצריף, וכך ידע כל איש לבוא אל הצריף של האשה שלו.
לכאורה סיפור פשוט על משפחה אחת, שבה זוג נישא על אפם וחמתם של הורי האשה.
לכאורה סיפור פשוט על משפחה שבה האיש מואס באשתו לאחר הולדת בתו, שאותה הוא אוהב ואותה הוא מטפח.
לכאורה סיפורה של עיירה קצת נידחת, ובה מהגרים מארצות שונות, מצבעים שונים, מדתות שונות.. אי שם בתחילת המאה העשרים..
לכאורה, רק לכאורה.
זהו סיפורם של ג'ימס ומאטריה – הוא מעין ג'נטלמן אנגלי (בערך) מכוון פסנתרים, מוסיקאי, היא בת למשפחה נוצרית מלבנון, נערה צעירה עד מאד. הוא בא לכוון פסנתר בביתה, היא מנגנת בפסנתר. הם מתאהבים ובורחים..
אביה מוצא אותם ומכריח אותם להנשא בכנסיה – ומאז מחרים אותה לתמיד, משום שפגעה בכבודו, משום שהיתה מיועדת לאחר…
ונולדת בתם קאתלין – שיש לה כשרון מוסיקאלי מיוחד וקול מופלא… והוא מואס באשתו וחוזר ואוהב אותה, ונולדות מרצדס ופרנסס, ונולדת לילי הראשונה שמתה מיד בלידתה.
"…דברים נוטים בדרך כלל להפוך גרועים יותר ולא להשתפר. … אחרי הכל – ניתן לסמוך על האומללות באופן שלעולם לא יהיה ניתן לסמוך על האושר."
רובי – המספרת – בת ונכדה ונינה למשפחה ענפה באנגליה; לא אנגליה הנעימה, הגשומה הירוקה – זו עם האנדרסטייטמנט המופלא, עם הנינוחות, עם ההומור הבריטי היבש, אלא אנגליה של מעמד הפועלים והאיכרים – אלה שעניים תדיר, יולדים ילדים רבים, לעתים רבים מכדי שאפשר יהיה לפרנסם או להשגיח עליהם, ילדים לא אהובים במיוחד – אולי אפילו מטרד במקרים מסויימים –ילדים ההופכים את חייהם של הוריהם, בעצם – בעיקר אמהותיהם – לבלתי נסבלים לעתים.
זוהי סאגה משפחתית, משפחה ענפה – כל כך ענפה, שצריך לצייר אילן יוחסין רק כדי לזכור מיהו מי בתוכה – וכולה מסופרת, כאמור, מפיה של רובי זו ש – "אני קיימת! הורי יוצרים אותי לקול צלצולי חצות בשעון שעל האח בחדר שבקצה המסדרון. השעון היה שייך פעם לסבתא-רבא שלי (ששמה היה אליס) וצלצוליו העייפים מכריזים על התגשמותי. תחילתי בצלצול הראשון וסופי באחרון, כאשר אבי מתגלגל מעל אמי ושוקע בשינה נטולת חלומות… ברגע זה הפכתי משום דבר לדבר-מה, אמי העמידה פני ישנה – כפי שהיא מרבה לעשות ברגעים מעין אלה. אולם אבי קורץ מחומר קשוח ולא נתן לזה להרתיעו."
שאלימר הליצן הוא סיפור אהבה וגעגועים לקשמיר שהיתה לפני החלוקה ולפני שנכבשה כמעט כולה על ידי הודו. קשמיר שאוכלוסיה נמנו הן על ההינדים, הן על הבודהיסטים והן על המוסלמים, והחלוקה הזו – הצורך להחליט, הצורך לשייך ולהשתייך גזר את גורלה לשבט ולא לחסד; לשנאה גדולה, מלחמות עקובות מדם, וסדר חדש שבו החזק הוא השולט והמיעוט משווע לעצמאות ונרמס ומוגלה מאדמתו.
קודם כל אזהרה חמורה ביותר: אם לקחתם לידכם את "מתי כבר יהיו חדשות טובות?" בשום פנים ואופן אל תקראו את העטיפה האחורית!!
הבלשים הפרטיים בספרים הישנים היו בדרך כלל גברים בודדים שכל מה שידענו עליהם (חוץ מזה שתמיד פענחו את התעלומה בסוף הספר) היה איך נראה המשרד (מוזנח, בדרך כלל, עם אקדח במגירת השולחן, ובקבוק אלכוהול עליו), איך נראית המזכירה (נעלי עקב, ציפורניים אדומות, גרבי ניילון, חצאית צמודה – מטופחת מכף רגל ועד ראש, ותמיד תמיד עמוסת עבודה), איך נראית שגרת יומו (שתיה בפאב הסמוך, בריחה מנושים, עד שמגיע "המקרה" התורן), וזהו בערך. אף פעם לא היו להם אשה, או ילדים; זאבים בודדים.
קריאה חוזרת בספר שהכרתי בנעורי טומנת בחובה סיכון מסוים – שהרי חזרתי אל הספר משום שאני זוכרת שאהבתיו פעם, אלא שמאז התפתח טעמי, פגשתי בספרים חדשים טובים ופחות טובים, התלהבות הנעורים התחלפה ביישוב דעת מסוים (או כך אני מקוה לפחות), ויש ספרים שלא יצלחו את מרחק השנים.
לכאורה סיפור פשוט על משפחה אחת, שבה זוג נישא על אפם וחמתם של הורי האשה.
"…דברים נוטים בדרך כלל להפוך גרועים יותר ולא להשתפר. … אחרי הכל – ניתן לסמוך על האומללות באופן שלעולם לא יהיה ניתן לסמוך על האושר."