כמה עמודים לפני סוף הספר, קראתי במוסף הארץ (מיום 12.6.09) ראיון עם נועה זית, ראיון שביסס לחלוטין את ההרגשה שלי לאורך כל הספר כי זהו סוג של אוטוביוגרפיה.
אבל עוד לפני כן – נתקלתי בדמות מתוך הספר שהזכירה לי את סיפורו של יוסף האפרתי, שפורסם באותו מוסף מספר שבועות קודם לכן:
בספר הוא אמנם נקרא בשם אחר, אבל הסיפור היה מוכר עד מאד, ואז הצצתי בהקדשה בתחילת הספר, והפאזל כולו התחבר.
מעין אוטוביוגרפיה ולא אוטוביוגרפיה משום שסביב סיפור חייה טוותה נועה זית דמויות שונות שלא בשמן, ולא תמיד בתפקידן "האמיתי"; אולי משום צורך לטשטש מעט זהויות, אולי משום שלא התכוונה מלכתחילה לכתוב אוטוביוגרפיה של ממש..
זהו סיפורה של בת קיבוץ, קצת שונה, קצת אחרת, קצת דחויה, בקיבוץ קצת נידח, קצת רחוק – התבגרותה בתוכו, עזיבתה, חזרתה אליו עם הריון בדרך להיותה אם חד-הורית, וחייה כאשה בוגרת בו עד היום.
מה צופן העתיד למריאן, אשה צעירה העומדת בפני נישואיה?
היא בכלל רוצה להינשא?
עם האיש הזה – פיטר – היא רוצה לבלות את שארית חייה?
אם תינשא תאבד את מקום עבודתה, כי בחברת הסקרים שבה היא עובדת אין מחבבים נשים צעירות נשואות; הן נכנסות להריון, הן יולדות, הן מטופלות בילדים קטנים – אין להן זמן ו"ראש" לעבודה.
אם לא תינשא, תגיע למצבן של שלושת "הבתולות" עמיתותיה לעבודה שחייהן סובבים סביב עבודתן ואין להן חיים מבלעדיה.
אם לא תינשא – לא תגשים את מה שכולם מצפים ממנה, את מה שהיא מצפה מעצמה.
אבל היא מפחדת; יש לה חברה נשואה עם ילדים קטנים – קלרה, שכל חייה סובבים סביב הבית והילדים. יש לה, לחברה, אמנם בעל נהדר – ג'ו- שאינו נרתע מחיתולים ומהאכלה, והיצורים הקטנים הללו אינם מפחידים אותו כלל וכלל; אבל אף אחד לא מבטיח למריאן שפיטר יהיה כזה מין בעל.
"אנשים בורחים אל העבר כשההווה קשה מנשוא, או כשההווה כל כך לא מדאיג שאין מה לחשוב עליו."
כשהגעתי לפרק המתחיל במלים "לקראת הבחירות הסתובבו צעירי אפיקים ושאר צעירי מפלגת העבודה ברחבי הארץ והפיצו מדבקות שנשאו את הססמה 'די לבכות בארץ הזאת'." הנחתי את הספר מידי; לא כדי להפסיק לקרוא בו, אלא משום שזו היתה הנקודה שבה הקונקרטי הפך מבחינתי לאישי: באחת ההפגנות הללו, שנערכה בתל-אביב, השתתפתי אף אני. כבר אז גיליתי את קסמן האמיתי של ההפגנות הללו: יחד עם הרעיון שבשמו צועדים, או מוחים, או מניפים שלטים, פוגשים גם את החבר'ה. ההפגנה ההיא הסתיימה בישיבה על מדשאות בנין ההסתדרות ובהאזנה לנאומי טרום בחירות משמימים. בבחירות האלה (גם באלה) הפסדנו.
באותה הפגנה פגשתי גם את זיו; בפעם האחרונה פגשתי אותו. אחר כך היה מבצע ליטני וזיו נהרג בלבנון.
זיו היה מאלה שעליהם נאמר "…ויאבל על זיו העלומים" בתפילת ה"יזכור"; נער חמודות שכולו הבטחה וכולו כוונות מצוינות.
"בגרמניה לקחו תחילה את הקומוניסטים,
אני לא הרמתי את קולי, כי לא הייתי קומוניסט,
ואז הם לקחו את היהודים,
ואני לא הרמתי את קולי, כי לא הייתי יהודי,
ואז הם לקחו את חברי האיגודים המקצועיים,
ואני לא הרמתי את קולי, כי לא הייתי חבר איגוד מקצועי,
ואז הם לקחו את הקתולים,
ואני לא הרמתי את קולי, כי הייתי פרוטסטנטי,
ואז הם לקחו אותי,
אך באותה עת כבר לא נותר אף אחד שירים את קולו למעני."
השיר הזה, שנזכרתי בו השבוע בהקשר שונה לגמרי, חזר והכה בי שוב יחד עם הקריאה בספר "המשרד למקרים מיוחדים". האנשים הנעלמים בארגנטינה, שאיש אינו מוכן להודות כי אי פעם היו, שהמשטר מעלים כל סימן וזכר להיותם.. ורק המשפחות ממשיכות לחפש ולחפש.
גרייס מארקס (דמות אמיתית לחלוטין) הואשמה בסיוע לרצח, או שמא ברצח מעבידה ומנהלת משק הבית שלו.
משפט הרצח זכה לסיקור נרחב בקנדה של המאה התשע עשרה; אחרי הכל, לא בכל יום מואשמת נערה בת שש עשרה, יפה ככל הנראה, ברצח כפול.
סביב סיפורה (האמיתי, כאמור) של גרייס מארקס – בת למשפחת מהגרים מאירלנד, משפחה עניה ביותר – יש לציין – טוותה אטווד סיפור מרתק הנוגע בכל היבטי החיים של נערה שכזו, ונערות אחרות – חלקן כמו גרייס: משרתות בבתים, מועבדות בפרך מבוקר עד ליל, חלקן מהוות טרף קל לאדוניהן, ואחרות – בנות מכובדות למשפחות מכובדות, הנאלצות להסתיר כל רצון ותחושה ורגש, שמא תחשבנה ל"לא מוסריות".
אפילו את גופן עליהן להסתיר בכל מיני מתקנים: " כשהביאו הנה לא היו תחתוניות חישוקים. … טרם חשבו כלל על תחתוניות חישוקים. הייתי מסתכלת בתחתוניות האלה, התלויות בארונות… הן דומות לכלובי ציפורים; מה שים בכלובים האלה? רגליים, רגלי גבירות; רגליים לכודות, כך שלא יוכלו להישלח ולהשתפשף במכנסי האדונים. אשת המושל לעולם לא אומרת רגליים,…"
איש זקן (באופן יחסי) וחולה (מאד) מכפר קטן בדרום איטליה, נאלץ – בסוף ימיו – לעבור ולחיות בביתם של בנו וכלתו במילאנו.
לכאורה סיטואציה של טוב לב וחמלה; למעשה מקום להתנגשויות, מלחמות וחילוקי דעות על כל צעד ושעל.
הזקן – איש גאה, פרטיזן בעברו, גבר-גבר !! מגיע לבית שבו, שומו שמים, לאשה יש מלה, ולא סתם – לעתים המלה הקובעת.
אה – ויש גם ילד; פעוט. כן, הוא ידע שיש לו נכד, אבל ילדים הם ענין לנשים, ולכן לא התעניין בו במיוחד, דמיין אותו כתינוק וזהו. אבל הילד הזה כבר לא ממש תינוק. אמנם עוד לא מדבר, אבל כבר יודע להביע עצמו (קצת), ובעיקר יודע, בקלות השמורה לתינוקות בלבד, לחדור ללב, גם לליבו של הסב הזועף.
והנה – עוד נקודת מחלוקת: איך מגדלים ילדים? האם כמו בכפר, בצמוד להורים (אצלנו קוראים לזה: עקרון הרצף), או שמא בחדר נפרד מן ההורים, כי כך מודרני כיום לגדל ילדים.
ויש האוכל "מפלסטיק" כמו שיש בערים המודרניות, מול הטעמים שהזקן מתגעגע אליהם, והאויר הנקי שהזקן מתגעגע אליו, ובכלל החיים הפשוטים שנאלץ לעזוב.
ובכל זאת הוא מצליח איכשהו, לאט לאט, עם הרבה חיכוכים וכמעט מריבות, להתקרב, ואף הם מצידם מצליחים, כשהמגשר הטבעי הוא הילד הקט.
ספר שנוגע ללב לעתים.
החיוך האטרוסקי – חוסה לואיס סמפדרו. תרגום: עינת טלמון. הוצאת כתר (286 עמודים)
"מה שהיו אסתפן ורהל עדים לו באותו בוקר, אף שהם לא ידעו זאת אז, היה הדגמה קלינית בתנאים מבוקרים (אחרי הכל, זה לא היה מלחמה, וזה גם לא היה רצח-עם) של נטייתו של הטבע האנושי להשיג שליטה. מבנה. סדר. מונופול מוחלט. זו היתה ההיסטוריה האנושית בתחפושת של תכלית האל, שהתגלתה לקהל צעיר מדי.
לא היה שום דבר מקרי במה שאירע באותו בוקר. שום דבר אגבי. זה לא היה איזה שוד רחוב אקראי או סילוק חשבונות אישי, זו היתה עת שהטביעה את חותמה על אלה שחיו בה.
היסטוריה בהופעה חיה." (עמ' 275)
אסתפן ורהל – אח ואחות תאומים, ילדים, שהעולם מסביבם כופה עליהם את עצמו באכזריות שאינה אישית, כמובן, אלא נוגעת למעמדם בארץ שהם חיים בה, ולמעמד הסובבים אותם.
אסתפן ורהל – בנה ובתה של אשה גרושה בהודו, שעל כן מעמדם הופך אותם לנזקקים לחסדי משפחתם (העשירה, המכובדת) ואין לה או להם דעה שהם יכולים להחזיק בה כנגד העולם, משום שאז יושלכו לחסדיו.
כמה עמודים לפני סוף הספר, קראתי במוסף הארץ (מיום 12.6.09) ראיון עם נועה זית, ראיון שביסס לחלוטין את ההרגשה שלי לאורך כל הספר כי זהו סוג של אוטוביוגרפיה.
מה צופן העתיד למריאן, אשה צעירה העומדת בפני נישואיה?
"אנשים בורחים אל העבר כשההווה קשה מנשוא, או כשההווה כל כך לא מדאיג שאין מה לחשוב עליו."
"בגרמניה לקחו תחילה את הקומוניסטים,
גרייס מארקס (דמות אמיתית לחלוטין) הואשמה בסיוע לרצח, או שמא ברצח מעבידה ומנהלת משק הבית שלו.
איש זקן (באופן יחסי) וחולה (מאד) מכפר קטן בדרום איטליה, נאלץ – בסוף ימיו – לעבור ולחיות בביתם של בנו וכלתו במילאנו.
"מה שהיו אסתפן ורהל עדים לו באותו בוקר, אף שהם לא ידעו זאת אז, היה הדגמה קלינית בתנאים מבוקרים (אחרי הכל, זה לא היה מלחמה, וזה גם לא היה רצח-עם) של נטייתו של הטבע האנושי להשיג שליטה. מבנה. סדר. מונופול מוחלט. זו היתה ההיסטוריה האנושית בתחפושת של תכלית האל, שהתגלתה לקהל צעיר מדי.