"…דברים נוטים בדרך כלל להפוך גרועים יותר ולא להשתפר. … אחרי הכל – ניתן לסמוך על האומללות באופן שלעולם לא יהיה ניתן לסמוך על האושר."
רובי – המספרת – בת ונכדה ונינה למשפחה ענפה באנגליה; לא אנגליה הנעימה, הגשומה הירוקה – זו עם האנדרסטייטמנט המופלא, עם הנינוחות, עם ההומור הבריטי היבש, אלא אנגליה של מעמד הפועלים והאיכרים – אלה שעניים תדיר, יולדים ילדים רבים, לעתים רבים מכדי שאפשר יהיה לפרנסם או להשגיח עליהם, ילדים לא אהובים במיוחד – אולי אפילו מטרד במקרים מסויימים –ילדים ההופכים את חייהם של הוריהם, בעצם – בעיקר אמהותיהם – לבלתי נסבלים לעתים.
זוהי סאגה משפחתית, משפחה ענפה – כל כך ענפה, שצריך לצייר אילן יוחסין רק כדי לזכור מיהו מי בתוכה – וכולה מסופרת, כאמור, מפיה של רובי זו ש – "אני קיימת! הורי יוצרים אותי לקול צלצולי חצות בשעון שעל האח בחדר שבקצה המסדרון. השעון היה שייך פעם לסבתא-רבא שלי (ששמה היה אליס) וצלצוליו העייפים מכריזים על התגשמותי. תחילתי בצלצול הראשון וסופי באחרון, כאשר אבי מתגלגל מעל אמי ושוקע בשינה נטולת חלומות… ברגע זה הפכתי משום דבר לדבר-מה, אמי העמידה פני ישנה – כפי שהיא מרבה לעשות ברגעים מעין אלה. אולם אבי קורץ מחומר קשוח ולא נתן לזה להרתיעו."
מוזר; אני חושבת שזו ההגדרה המדויקת ביותר של מה שנשאר בי אחרי הספר הזה.
את ספריה של אטווד, אחרי קריאת לא מעט מהם, אני מחלקת – ביני לביני לספרים אוטוביוגרפיים או סמי-אוטוביוגרפיים, לבין ספרי סיפורים. אל פני המים נופל בקטגוריה הראשונה.
שוב פוגשים כאן את המשפחה המבודדת: אב, אם, בן ובת, היכרות אינטימית עם הטבע, יכולת לחיות ב"חוץ", הכרות עם החי והצומח ממש כמו ב"עין החתול" וב"אי סדר מוסרי".
אשה צעירה – המספרת, מגיעה לבית הוריה באי אחד נידח בקנדה, יחד עם מאהבה וזוג חברים נשוי, לאחר שנודע לה כי אביה נעדר. לכולם זהו מעין מסע הרפתקאות, לה הוא מסע של זכרונות וחיבור עם עברה.
היא, המספרת, היתה פעם נשואה והיה לה ילד, והאיש שהיא היתה נשואה לו, והתגרשה ממנו – לקח ממנה את ילדה: "… אף אחד לא גרם לי עצב מאז בעלי. גירושים הם כמו קטיעה, אתה ממשיך להתקיים אבל יש ממך פחות". האיש שאיתה עכשיו אוהב אותה, כנראה, ומבקש "לביית" אותה – כי היא קצת מוזרה, קצת מרוחקת.
מה אפשר לומר שעוד לא נאמר על הספר הנפלא ועב הכרס הלז?
סיפורה של הודו באמצע שנות השבעים, דרך סיפוריהם האישיים של ארבעה אנשים: –
דינה דלאל, אלמנה עניה מבית טוב,המסרבת לכל שידוך המוצע לה על ידי אחיה, ובוחרת להשאר עצמאית וחופשיה. והיא בעלת הדירה שתאכלס גם את שאר גיבורי הספר.
מאנק קוהלה – סטודנט מן הצפון, בן יחיד להוריו שנשלח העירה כדי ללמוד מקצוע, ובחר לגור כדייר משנה אצל דינה דלאל ובלבד שלא יצטרך לדור במעונות.
ושני הגיבורים הנוספים – מן הקסטה הנמוכה, הטמאה; אישוואר ואחיינו אום, שנולדו לשושלת של בורסקים, ובחוכמה מסוימת של אבי המשפחה – אביו של אישוור וסבו של אום – למדו גם להיות חייטים, כדי ליצור להם עוד הזדמנות.
דירתה של דינה דלאל מהווה, כאמור, מקום המפגש של הארבעה והיא הופכת למעין בועה נסתרת, פינת חמד מבודדת מן המאורעות שבחוץ… גן עדן קטן שהוא רק שלהם.
כשקבלתי את הספר לידי, ציינה הנותנת (תודה, D ) כי היא חיפשה עבורי ספר שיהא קליל ונחמד, ובעיקר – כזה שלא אקנה לעצמי; בכל הפרמטרים היא צדקה.
אוסף סיפורים הקשורים בחלקם (ואינם קשורים בחלקים אחרים) שנכתב כולו על ידי אחד הכותבים המוכשרים למדי במדיה אחרת לגמרי – הטלויזיה.
על מקומו של המספר בספרו אפשר לעמוד מתוך קריאה בסיפור האחרון שבקובץ "דמות אב": סיפורו של תסריטאי טלויזיה המגיע לתיאטרון (המוזנח, המזדקן) ומקבל "קארט בלאנש" לכתוב "משהו" שהרי הוא יודע לקלוע לטעמו של הדור הצעיר… מצד שני, אם המנהל האומנותי לא יאהב את ה"משהו" האמורפי הזה, כי אז לא יוצג המחזה…
ב(אותו?) מנהל אומנותי אנו נתקלים גם ב"בתיאטרון" – סיפורה של חבורת שחקנים המבקשת למרוד במחזה הנכפה עליהם, כי הם כבר יודעים הכל ומבינים הכל, ולמה להם להיכנע לטעם הקהל (שדורש ומקבל עוד קומדיה אמריקאית מתורגמת) והרי יש מחזות נפלאים הנכתבים על ידי כותבים צעירים ואוונגרדיים…
הו, חובבי, ובעיקר חובבות אטווד: אם יש את נפשכם לדעת את המעיין ממנו שאבה אטווד את ספריה ורעיונותיה – קחו לכם את "אי-סדר מוסרי" – שהוא מעין אוטוביוגרפיה (אבל לא בדיוק – כי לגיבורה קוראים נל, וחלקים שלמים מן הספר מסופרים בגוף שלישי), מעין ספר סיפורים (אבל לא בדיוק – היא אמנם מזכירה בסופו כי כמה מן הסיפורים נתפרסמו בעבר, אולם יש קשר והובלה בין הסיפורים השונים).
מי שקרא ומכיר את אטווד, גם מתרגום שהוא כלי שני, מכיר כבר את השפה האטוודית המיוחדת עם משמעויותיה ותתי המשמעויות, עם הנימים הדקים הרוחשים בין השורות ומבעד למלים – והנה כאן לפנינו סיפור חדש, אישי יותר מכל קודמיו, ועדיין עם השפה המיוחדת ההיא.
היכרות מוקדמת עם ההכרה באחריותה של האשה ל"תחזוקת הבית / תחזוקת החיים" אנו פוגשים אצל נל הצעירה, שאמה נמצאת בסופו של הריונה, והילדה בת האחת עשרה היא האחראית לכך שהבית יתפקד (כי האח הבוגר יותר, יש לו עיסוקים חשובים יותר, והאב נמצא בעבודה הרחק מן הבית, לא יום ולא יומיים אלא שבועות). ומתוך הדאגה הזו בוקעת החרדה שמשהו ישתבש, שהתינוק יבוא ורק היא בבית, ואיך תזעיק עזרה מן המקום ההוא המרוחק מכל ישוב.
אבל אסור להסגיר את האימה, שלא להדאיג את האם ההרה העייפה… אז היא סורגת – חליפה לתינוק שיגיע. (כי כך צריכות לנהוג נשים).
את הספר הזה קראתי, בהמשכים, במשך החודשיים האחרונים, אפיזודה או שתיים בין ספרים.
עד אשר הגעתי לקראת סופו לאותם קטעים שלא נכללו במהדורות הקודמות, ואז שקעתי בו עד תומו.
חבורה שכזאת יצא לאחרונה במהדורה מחודשת, והוא כולל בתוכו סיפורים שלא הופיעו במהדורות הקודמות – סיפורים על פעילויות מבצעיות של גיבורי הספר (וההכשרה) דאז.
פוצ'ו בסגנונו המיוחד והמוכר לוקח את הקורא(ת) למסע אל העבר, עת הכל היה תמים הרבה יותר, אידילי הרבה יותר – אל ניגודי האינטרסים שבין הקיבוץ המארח לצרכים המבצעיים, החברות שבין אנשים צעירים (היום קוראים לשכאלה: "ילדים"), נסיונות החיזור ההססניים (או שלא כל כך).
מסע אל העבר שלנו, בשפה של אז שהיא עכשווית מאין כמותה; ולטובת הצעירים יותר הוסיף פוצ'ו הערות שוליים: "כשנכדתי בת השבע-עשרה קראה את כתב היד, היא הפתיעה אותי בשאלות: סבא, מה זה הכשרה? מה זה הווי? מי זאת טוריה? ועוד מילים שלא עלה על דעתי שהיום נעלמו מהשפה העברית. לאור זאת מצאתי לנכון להוסיף בֵּאוּר לכל מילה שהיא סימנה לי. קורא שלא יזדקק לבאור יידע, למגינת לבו, 1 שהוא כבר לא נמנה על הדור הצעיר."
"…דברים נוטים בדרך כלל להפוך גרועים יותר ולא להשתפר. … אחרי הכל – ניתן לסמוך על האומללות באופן שלעולם לא יהיה ניתן לסמוך על האושר."
מוזר; אני חושבת שזו ההגדרה המדויקת ביותר של מה שנשאר בי אחרי הספר הזה.
מה אפשר לומר שעוד לא נאמר על הספר הנפלא ועב הכרס הלז?
ואחרי שנגמר כולו, בהתבוננות לאחור – מה היה לנו?
הו, חובבי, ובעיקר חובבות אטווד: אם יש את נפשכם לדעת את המעיין ממנו שאבה אטווד את ספריה ורעיונותיה – קחו לכם את "אי-סדר מוסרי" – שהוא מעין אוטוביוגרפיה (אבל לא בדיוק – כי לגיבורה קוראים נל, וחלקים שלמים מן הספר מסופרים בגוף שלישי), מעין ספר סיפורים (אבל לא בדיוק – היא אמנם מזכירה בסופו כי כמה מן הסיפורים נתפרסמו בעבר, אולם יש קשר והובלה בין הסיפורים השונים).
את הספר הזה קראתי, בהמשכים, במשך החודשיים האחרונים, אפיזודה או שתיים בין ספרים.