פרופסור פבריקנט, בן למשפחת סוחרים אמידה, במזרח אירופה של סוף המאה ה- 19 ותחילת המאה העשרים, בוחר בקריירה משונה במקצת – הקמת קבוצת תיאטרון שכל משתתפיה תהינה נערות יתומות בעלות כשרונות מסוימים: שירה, משחק.

 והקבוצה מצליחה למדי, והיא מוכרת בכל העולם היהודי וגם קצת אצל הגויים, ויש להן לנערות, ואחר-כך לנשים, פרנסה נאה למדי.

 עם מותו של הפרופסור, הריהו מוריש את מרבית הונו לאחיינו הנחבא אל הכלים, למורת רוחה של גיסתו, אמו של היורש – שתעשה הכל כדי לטרפד את רצונו האחרון של המנוח ולהעביר את הירושה אליה.

זהו סיפור המסגרת, ומתחתיו – עולם שלם שהיה ואיננו עוד: עולם של תרבות יהודית וחיים יהודיים במזרח אירופה של טרם מלחמת העולם השניה; עולם שכולו כמעט נכחד ואיננו.

 ירמי פינקוס – מאייר בדרך כלל, מצייר במלים (ובקצת איורים נלווים) עולם צבעוני, חי, מצחיק, עצוב, וכל כך יפה מצייר שהריחות והקולות והמראות צולחים את מחסום השנים והמרחק ומגיעים מ"שם" שהיה ואיננו עוד.

להמשך קריאת הקברט ההיסטורי של פרופסור פבריקנט – ירמי פינקוס

 20 שנותיה הראשונות של המדינה היהודית מסופרות על ידי דמויות שונות שהיו, או היו יכולות להיות, או כמעט היו, כל שנה והאיש או האשה שלה; ביניהם: אודים מוצלים, אנשי בטחון ובטחון חשאי, מרוקאי ותימני, מאנשי ההתישבות העובדת והעירונית, ואף נציגיהם הפוליטיים, או קרוביהם.

איש איש וסיפורו – על יד ההיסטוריה המוכרת לנו, סיפורים שאולי היו ואולי לא, השופכים אור אחר על מה שקרה ומה שהיה, ויותר מכך – על מה שיכול היה להיות אילו רק…

 סיפורים שלא סופרו על ידי מי שליוו את ההיסטוריה מן הצד; אולי רק משל היו, ובכל זאת – כל איש או קטע יומן או סיפור נשמע כאילו אכן היה.

 ומעל כל אלה מרחפות דמויות מפתח בתולדות עם ישראל במדינתו – איסר הראל, לוי אשכול, משה דיין, יגאל אלון ומעל כולם – הדמות הפותח וסוגרת (דרך "שליחים") את הספר – דוד בן-גוריון (אילו רק היה נישא הנאום הזה, שבסיפא של הספר, ואילו רק היתה ההיסטוריה פונה בנתיב המסומן באותו נאום – הסיפור שלנו היה שונה לחלוטין)

להמשך קריאת לפיכך נתכנסנו – יוסי שריד

יורם קניוק מת

וחזר אחרי ארבעה חודשים  כדי לספר איך היה

והיה מעניין; ספר שלם שהוא זרם תודעה אחד בין דמדומים והזיות וחזרה למציאות וחזרה להזיות וחוזר חלילה; בין עבר לבין הווה, בין כאב למשככי כאבים… ואין כל הפרדה בין העכשיו לאז, והכל בעיניו של הכותב.

 נושך ובועט ואוהב ומלטף בו בזמן, יהודי חילוני למהדרין, שנזכר בצורך שלנו, של כולנו, לאיזה משהו מאחד, ומאחר שבראשו עובר כל הזמן לופ אינסופי של שירי ארצישראל, הרי ש"בין אם זה קרה ובין אם לא , השירה שלנו יחד בארץ הזאת היא מין דבק. דת. היא בית כנסת."

להמשך קריאת על החיים ועל המוות – יורם קניוק

 "… או שאין בעולם אנשים ישרים, חשב  ויקטור, או שהם מתים בלי לעורר מהומה ואף אחד לא כותב להם הספדים. קו המחשבה הזה נראה לו נכון. אם מישהו זוכה להספד, פירוש הדבר שהוא השיג משהו בעולם הזה, המשיך ויקטור להרהר, ואם הוא השיג משהו פירושו שנאבק למען מטרה. במאבק קשה להישאר טהור וישר, וחוץ מזה, היום כולם נאבקים על ערכים חומריים. אידיאליסטים מטורפים הם זן שכבר עבר מן העולם. נשארו רק פרגמטיקנים מטורפים…"

 נשמע מוכר קצת, לא? כאילו שנכתב עלינו אולי?

 אז זהו שלא…

 ויקטור, סופר שאין לו יותר מדי עבודה, מקבל הצעה שקשה לסרב לה מעורך עיתון אחד – להכין מעין "תיק חבצלת" הספדים לאנשים שיום אחד ימותו וצריך שיהיה הספד מוכן; ויקטור יקבל חומר רקע על כל אדם, ויכתוב הספדים מרהיבים על כל אחד מן האנשים.  תמורת כתיבת ההספדים הללו, שיפורסמו אם וכאשר, יקבל ויקטור משכורת יפה, ופרנסתו תהא מובטחת.

להמשך קריאת המוות והפינגווין – אנדריי קורקוב

מה היה קורה אילו…?

לא פעם ולא פעמיים אני תוהה כך ביני לביני – מה היה קורה אילו דבר אחד ספציפי בעבר (הפרטי שלי / הקיבוצי של כולנו) היה שונה ? לו ההסטוריה היתה פונה בנקודה מסוימת למקום אחד ולא לאחר – איך היו נראים חייו של מישהו מאיתנו?

 מייקל שייבון, בספרו "איגוד השוטרים היידים", לקח את מדינת היהודים לסיטקה שבאלסקה, לתקופה זמנית של 60 שנה, לאחר שמדינת ישראל התקיימה 3 חדשים בלבד ב- 1948 והובסה על-ידי צבאות ערב. שייבון יצר מציאות חדשה לגמרי בספרו זה.

פיליפ רות' – בספרו "הקנוניה נגד אמריקה" שינה את ההיסטוריה רק במעט, ורק לפרק זמן קצר יחסית של שנתיים פחות או יותר:

 ב- 1940 נבחר צ'רלס לינדברג לנשיאות ארצות הברית! לינדברג – טייס מהולל, הראשון שצלח את האוקיינוס, מי שלשמו נקשרה טרגדיה נוראית של חטיפה ורציחת בנו הפעוט, מי שהיה לגבור אמריקאי, מי שדגל בבדלנות, מי שקיבל ב- 1938 אות כבוד מן המשטר הנאצי,  ניצח בבחירות את הנשיא המכהן – רוזוולט.

להמשך קריאת הקנוניה נגד אמריקה – פיליפ רות'

את הספר הזה הייתי קרובה להניח מן הידים כבר באמצעיתו, ורק השפעת שקפצה לבקר והפכה את לילי ללילה לבן השאירה אותו עד סופו.

 יאיר רבינוביץ' הינו מסתערב המכונה "מוסטפא" ביחידת דובדבן.

לכאורה הנה עוד ספר חיילים שתיכף יהפוך לסרט אולי ("אם יש גן עדן" הפך לסרט שהיה מועמד לכל מיני פרסים), ואפילו הכתיבה כמו מיועדת ליהפך לתסריט.

 עד אמצע הספר (ועד שכמעט התיאשתי) אנו עוסקים בתקריות ושאר אינצידנטים מחיי היחידה – פה נכנסו לכפר, שם שלפו מבוקש, כאן ירו בטעות, שם ירו בכוונה ("הפרולוג" או "הצגת הדמויות והרקע" כך יקרא החלק הזה בתסריט)

 יאיר מוסטפא רבינוביץ' הוא לא סתם חייל מסתערב ביחידת דובדבן, הוא גם הומניסט ביותר, כזה שנשבע לעצמו שלא יהרוג אף אדם – מה שלא מפריע לו לירות לאנשים בברכים (כדי שלא יוכלו ללכת) ובשאר איברים לא חיוניים, להתפרץ לבתים של אנשים באישון לילה כדי לחפש נשק / מבוקשים, ובכלל לא לשאול יותר מדי שאלות. כל כך אנושי יאיר מוסטפא רבינוביץ' עד שפעם הוא כמעט מכשיל פעולה כדי שלא לפגוע בכלבה המיניקה את גוריה, והוא חס על חיות בכלל..

להמשך קריאת סמל ראשון מוסטפא רבינוביץ' – אשר קרביץ

קודם כל – תודה לבתי הבכורה, שאלמלא "דחפה" לי את הספר ליד, ככל הנראה היה עובר עוד הרבה זמן עד אשר הייתי קוראת בו, אם בכלל.

ואיך להתחיל? איך להתחיל לכתוב בקורת על ספר רב דפים שכזה, שכולו "אנחנו"? איך כותבים בקורת עלינו?

 כי כזהו "אשה בורחת מבשורה" – אנחנו; אנחנו אורה ואברם ואילן, ואדם ועופר הם הילדים שלנו, שאנחנו שולחים לצבא ומפסיקים לישון בלילה, עד שיחזרו

 בתקוה שיחזרו

 בתפילה שיחזרו

 ובלב בשקט, ותיכף "מבריחים" את המחשבה הנוראה, מתכוננים ל"איך נקבל את האנשים שיגיעו מיחידת הנפגעים" (אסור לחשוב על כך בשום אופן, אבל המחשבות מתגנבות מעצמן)

 ואולי להתחיל מאורה, שבחרה להיות "סרבנית בשורה"; קודם אטמה את ביתה : "הדלת. החלק התחתון שלה. ארבעה סורגים קצרים וזכוכית מט עבה, שקופה-למחצה. ממדפסת המחשב היא מוציאה שלושה גיליונות ניר A4 ומדביקה על הזכוכית. ככה לא תראה גם את הנעלים הצבאיות שלהם."

להמשך קריאת אשה בורחת מבשורה – דוד גרוסמן