בוקר רגיל. לגמרי רגיל. קמה בבוקר, מארגנת את כולם לצאת, שהבעל לא ישכח ארנק, המונית מחכה לו בחוץ, כריכים לילדות לבית הספר, עוברת על הדואר, מארגנת את הבית, שיהיה מסודר כשתחזור, מתלבשת, נכנסת למכונית ונוסעת לעבודה. יש פרזנטציה חשובה היום.
הכל (כמעט) על אוטומט. לזכור לכבות את הגז, לזכור לנעול את הבית, עוברת על הרשימה הבלתי נראית שוב, רק כדי להיות בטוחה. כן, הכל כרגיל.
נוסעת על כביש החוף, כביש 2. מי שנוסעות ונוסעים על כביש החוף מכירים את הנוף הזה שבין הערים. דיונות חול וים שמציץ לפעמים, לפעמים אפילו יותר מקצת.
יש פקק, כי ככה זה כשנוסעים בימי חול לכיוון תל אביב.
נוסעת. לאט. ואז זה מתחיל. משהו לא בסדר, משהו לא מסתדר לה עם השגרה והאוטומט. עוברת שוב על הרשימה הבלתי נראית. להיות בטוחה שהכל נעשה. ושוב.
איש צעיר או אשה צעירה, שנולדו למשפחות "הנכונות" וקבלו את החינוך והסוציאליזציה הפטריוטיים "הנכונים", ישאפו בהגיעם לגיל המתאים להשתייך לאחד הארגונים הפועלים בשם המולדת, ואם אפשר לאלה ה"נחשבים" ביותר, ארגוני הביון השונים.
צעיר או צעירה שכאלה יעברו מבחנים ממבחנים שונים, יישאלו שאלות רבות, יצאו ל"מבצעי" שטח שונים, ואחרי שיוכיחו עצמם לאורך תקופות הכשרה ארוכות ימצאו עצמם בתפקידים זוטרים, בדרך כלל, וימצאו עצמם מתקדמים אט-אט בסולם, כדי להגיע לתפקידים משמעותיים (בעיניהם לפחות), ולעתים, כשיגיעו לדרגות גבוהות יותר יגלו כי הסחר-מכר הפוליטי קיים גם בארגונים הכה -נחשבים האלה, וכי אנשים לאו-דווקא מוכשרים ומתאימים מאיישים את הדרגות הגבוהות ביותר.
בכל פעם שמופיעה כותרת בעיתון על איזו חברת סייבר ישראלית שמכרה טכנולוגיה המאפשרת ריגול אחרי אנשים, לכל מיני משטרים שנחשבים אפלים, אני קצת מתכווצת, כאילו שיש לי חלק, עקיף לגמרי כמובן, בכוחות הרשע האלה. המחשבה שאין שום דבר חסוי אצל מי שהם מטרות המעקב הזה, מדירה את מנוחתי.
אחר כך אני חוזרת לחיים הרגילים, כי זה בארץ רחוקה, ולא כאן, ומה אני כבר יכולה לעשות חוץ מלצקצק בלשוני, ולקוות שהרשעים יענשו, ושכוחות הטוב יגברו. כאילו שאני באמת יודעת מי כאן "הטובים" ומי לא.
אני לא מנסה לברר, או אפילו להרהר ביכולות המופלאות האלה שמאפשרות מעקב מדוקדק אחרי אנשים; כבר לא צריך לפרוץ לטלפונים-חכמי-מגובי-סיסמאות או למחשבים, אפשר פשוט לשלוח איזה גשש שיתלבש על המערכות, בוודאי הביתיות, הפרטיות, וידלה משם כל מה שצריך או רוצים לדעת על בעליהם של המחשב או הטלפון החכם. הרי אם מישהו נכנס לאחת המערכות שלי, אפילו לא אדע על כך, משום שהמערכות היום מתוחכמות כל כך.
כל מי שקרא(ה) את הטרילוגיה הראשונה (והתוספת) בסדרת "המורשת הנסתרת" ודאי תמהר ותקרא גם את הספר הזה, שהוא תחילתה של הטרילוגיה הבאה באותה סדרה בדיוק, ושלמרבה הצער, תורגמה ויצאה לאור בלי המשכיה. כי בני הזוג אילונה אנדרוז בהחלט יודעים לספר סיפור ולשזור עלילות קסומות ומכשפות, עם קורט אירוטיקה בלתי מזיקה, ולקחת את הקוראת אל מחוזות אחרים לגמרי.
ושוב נפגשת הקוראת עם משפחת ביילור, שאך לא מזמן הוכרו כ"עליונים" ורגע לפני שמוסרת מעליהם ההגנה הניתנת לכל בית חדש, מפני התקפות, בריתות ובריתות שכנגד מצד בתים אחרים.
האחות הבכורה, נבדה, שנישאה לבחיר ליבה, רוגן הנורא, ונמצאת עמו מעבר לים, העביר את ראשות הבית לאחות השניה, קטלינה, שניחנה בקסם שרק מעטות (אם בכלל) ניחנו בו – קסם הסירנה. די שתשמיע מספר מלים בצליל מסוים ובגובה טון מסוים, וכבר ילכו אחריה שבי כל שומעיה.
לפני כתריסר שנים, באחד מירידי הספרים השנתיים פגש אותי מכר אחד ותחב לידי ספר אחד ואמר לי – את זה את מוכרחה לקרוא. ומאחר שסמכתי על טעמו, קראתי את הספר הזה, שהיה הראשון של גלית דהן קרליבך, ולאחר שקראתיו הסכמתי עם הממליץ.
ומאז אני קוראת את כל ספריה, גם אלה שנכתבו לבני הנעורים. ובכל אחד מהם אני אוהבת אותה קצת יותר.
וכל ההקדמה הזו לא נועדה אלא לספר שגם את הספר הזה – מזל יתומה – מאד אהבתי. למרות היותו אפל יותר מכל ספריה הקודמים, למרות שגיבורת הספר, המספרת את סיפורה בגוף ראשון, חייה רעים מכל אלה של גיבורותיה הקודמות של דהן קרליבך.
לאורך רוב רובו של הספר הזה מצאתי עצמי מתלבטת בין הרצון להמשיך לקרוא (למען האמת, קשה להניחו מן היד) לבין התחושה שהאשה הזו, שכותבת את כל המכתבים האלה שקובצו לספר אחד, לא באמת מעניינת. לא לגמרי. אשה שהיו לה חיים בסך הכל די בנאליים. אולי קצת יוצאי דופן כי נדדה קצת בין ארצות, לפני שהתיישבה מעבר לאוקינוס, אבל בסך הכל לא לגמרי מעניינים.
אלא שמאיה ערד, כן, הסופרת שכתבה את הספר הזה, הקדימה אותי, וכבר בהקדמה של הספר היא מצטטת את העורכת המדומיינת של הספר הטוענת בעצמה שאין לו באמת כל ערך ספרותי. ומיד נכנסת לדיון עם עצמה מהו בעצם אותו "ערך ספרותי". להמשך קריאת שנים טובות – מאיה ערד
הספר הזה מאד מתעתע. לרגע הוא אפל, לרגע הוא ריאלי, מהחיים, ואז הופך למיסטי (נו, טוב, מעין רוגל אוהבת את הצד האפל הזה, הלא לגמרי מוכר; הייתי אומרת: לא לגמרי שפוי. אבל זה חלק מהכיף בספרים של רוגל, החלק הזה, הפארא-נורמלי).
הספר הזה הוא בסימן שתיים: שתי גיבורות לא קשורות (לכאורה), שתי נובלות לא קשורות (לכאורה) , שני סופים לא קשורים (לכאורה) ולא סגורים לגמרי. עכשיו הקוראת צריכה לספר לעצמה מה היה אחר כך, ולא פעם אחת, פעמיים, והקוראת אין לה דמיון שכזה ויכולת שכזו להמציא סופים ולסגור סיפורים. אז בינתיים היא בעיקר נהנית.
בילי היתה נרקיסיסטית מן הסוג הכי גרוע, מן הסוג שמכתיבים לכל הסובבים אותם את החיים, וגם במותם ממשיכים להכתיב לכל אוהביהם. "היתה" משום שבילי מתה. מנת יתר או איבוד לדעת (אני מהמרת על התאבדות). בילי היא לא גיבורת הסיפור "עין שמאל", הראשון מבין שתי הנובלות הכן/לא קשורות; ענת היא גיבורת הסיפור והמספרת שלו.
