בכל פעם שמופיעה כותרת בעיתון על איזו חברת סייבר ישראלית שמכרה טכנולוגיה המאפשרת ריגול אחרי אנשים, לכל מיני משטרים שנחשבים אפלים, אני קצת מתכווצת, כאילו שיש לי חלק, עקיף לגמרי כמובן, בכוחות הרשע האלה. המחשבה שאין שום דבר חסוי אצל מי שהם מטרות המעקב הזה, מדירה את מנוחתי.

אחר כך אני חוזרת לחיים הרגילים, כי זה בארץ רחוקה, ולא כאן, ומה אני כבר יכולה לעשות חוץ מלצקצק בלשוני, ולקוות שהרשעים יענשו, ושכוחות הטוב יגברו. כאילו שאני באמת יודעת מי כאן "הטובים" ומי לא.

אני לא מנסה לברר, או אפילו להרהר ביכולות המופלאות האלה שמאפשרות מעקב מדוקדק אחרי אנשים; כבר לא צריך לפרוץ לטלפונים-חכמי-מגובי-סיסמאות או למחשבים, אפשר פשוט לשלוח איזה גשש שיתלבש על המערכות, בוודאי הביתיות, הפרטיות, וידלה משם כל מה שצריך או רוצים לדעת על בעליהם של המחשב או הטלפון החכם. הרי אם מישהו נכנס לאחת המערכות שלי, אפילו לא אדע על כך, משום שהמערכות היום מתוחכמות כל כך.

….הם נתנו לי פתק ועליו רשום המספר של היעד הראשון. הזנתי אותו למערכת. עד לא מזמן היה צריך לשלוח ליעד פיתיון ולקוות שהוא יבלע אותו, אבל בגרסאות המעודכנות עקפנו את זה, הוא לא צריך לפתוח את הפה כדי להיתפס. אנחנו לוכדים אותו דרך הפרוטוקולים של מערכות התקשורת, המערכת מתוכנתת לעשות את זה בשקט ובלי הרבה דרמה. …." (עמ' 8)

זיו, המספר, חיל משוחרר מאחת מיחידות הסייבר הסודיות, מי שהיה חנון מחשבים בנערותו, כזה שמתרחק ככל שאפשר מחברת בני אדם, ומתכנס בחדרו (כן, היו לו גם נסיבות משפחתיות שבהחלט "עודדו" את ההסתגרות הזו), מגויס לאחת מאותן חברות סייבר המחזיקות בטכנולוגיה המתקדמת המאפשרת אותה חדירה לכל המקומות הכי פרטיים, אך דיגיטליים, של כל מיני אנשים.

כן, הכל חוקי, מבטיחים לו. הכל מאושר על ידי כל הגורמים. לא, זה לא נעשה כאן. ברור שלא כאן, רק במדינות אחרות. לא, לא משטרים חשוכים ואפלים. ברור שלא. רק עוזרים לכל מיני משטרים ידידותיים להשמר מפני גורמים חתרניים. (תמיד יהיו גורמים חתרניים).

וזיו, זיוי כפי שהוא מכונה במשפחתו, ובקרב מי שהיו פעם או עודם חבריו (בערבון מוגבל, כמובן), רק רוצה הכרה ביכולותיו. הערכה. אולי אפילו אהבה?

מדי פעם נכנסתי… אל קבוצת מגלי החולשות הכי רצינית ברשת. רק מקצוענים רציניים ידעו את הדרך לשם,… אני הייתי אורח של כבוד. … למדתי שם הרבה ממה שאני יודע, דברים שלא מלמדים בבית ספר או באוניברסיטה ואפילו לא בצבא. …" (עמ' 49)

בחברה החדשה הוא נחשב לאחד העובדים המוכשרים ביותר, ועל כן הוא נשלח לאיזו מדינה, ידידותית כמובן, לסייע בתקלות שנתגלו במערכת של החברה. המדינה הידידותית הזו, שבראשה עומד שליט אחד כבר הרבה שנים, אבל הכל בה תקין וכולם בסדר, רק צריך הגנה מפני גורמים חתרניים המסתננים ממדינות שכנות ומסיתים גורמים מקומיים, ויכולים לגרום למהומות. והוא נקרא לסייע.

זיו לא מתעכב אף פעם להרהר במוסריות או בחוקיות של מה שהוא עושה. הרי הובטח לו שהכל חוקי, ולחברה יש אפילו יועצת משפטית שהיא שופטת בדימוס, והיא אמונה על החוק, ולא יתכן שהחברה תפר חוק, כל זמן שהיא מועסקת על ידי החברה.

וזיו? הוא רק בורג במערכת. בורג חשוב, בעל יכולות מופלאות, אבל בורג. הוא לא אחראי על תוצאות המעקבים והחדירות לפרטיותם של אנשים. הוא כלי עבודה. משוכלל.

גם כשהוא נוכח בתוצאות אותם מעקבים וחדירות.

… אני לא אשם, אמרתי לעצמי, רק שחקן קטן במשחק גדול שאת הכללים שלו קבעו אחרים. לא מעניין אותי מי מנצח ומי מפסיד. אני רק עושה את העבודה המבריקה שלי. …" (עמ' 119)

וגם – אמרו לו שזה לא כאן, רק במקומות אחרים, בארצות אחרות. האמנם? האם אין גם כאן מעקבים מן הסוג הזה וחדירות לחייהם של אנשים אחרים, מטעם גורמים אלה או אחרים, ממשלתיים או פרטיים? ומי בכלל מתיר לכל אותם גורמים לעשות כן, אם הם אכן עושים כן?

אבל הוא לא אשם, והוא לא אחראי. הוא רק נותן שירות. שירות חשוב. חשוב מאד, וחוקי לגמרי. ככה אמרו לו.

אמרו לו והוא האמין.

ומי שמחזיק כל מיני צילומים או גולש בכל מיני אתרים, או שולח תמונות של עצמו בתנוחות, ובכן, מביכות, זו הבעיה שלו. (כבר שנים אני מסתובבת בהרגשה שיש איזו מצלמה שמצלמת ומקליטה אותי  24/7, אז אני משתדלת להתנהג בהתאם, ומי שהחיים המשעממים שלי מעניינים אותו, שיהיה לו לבריאות).

… ועוד חשבתי, שאם נח לא היה עושה את השטויות שלו מול המחשב לא היו מצלמים אות/ו. זאת בעיה שלו. בן אדם צריך להבין שמה שהוא עושה מאחורי הדלת חשוף לכולם. אפילו מה שבראש שלו. זה לא כמו שהיה אצלם פעם, במאה שעברה. זו אשמתו שלא הבין שהזמנים השתנו. " (עמ' 208)

מתישהו הוא יבין שהוא שותף, שגם אם הוא רק בורג, הוא שותף. מתישהו הוא יתחיל לשאול שאלות, אבל זה יהיה כבר מאוחר מדי.

מאוחר מדי בשבילו.

מאוחר מדי בשבילנו, שלא עניינו אותנו תהליכים.

ישי שריד כותב תמיד על המוכר והידוע. אפילו האפוקליפסה שלו "השלישי" מטפלת בנושאים הסובבים את חיינו כאן, ועכשיו (עם מבט דיסטופי); נדמה לי שהספר הזה "מגלה החולשות" הוא המפחיד ביותר; זה המציב בפני הקורא/ת את כל מה שלא רצ(ת)ה לדעת.

עכשיו כבר אי אפשר להסב את המבט.

ככה, חשבתי לעצמי במהלך הקריאה, נוצרים אייכמנים קטנים, ולכי דעי כמה כאלה יש מסביבך.

קריא ומהפך דפים, ומהפך בטן בו בזמן.

מומלץ.