בוקר רגיל. לגמרי רגיל. קמה בבוקר, מארגנת את כולם לצאת, שהבעל לא ישכח ארנק, המונית מחכה לו בחוץ, כריכים לילדות לבית הספר,  עוברת על הדואר, מארגנת את הבית, שיהיה מסודר כשתחזור, מתלבשת, נכנסת למכונית ונוסעת לעבודה. יש פרזנטציה חשובה היום.

הכל (כמעט) על אוטומט. לזכור לכבות את הגז, לזכור לנעול את הבית, עוברת על הרשימה הבלתי נראית שוב, רק כדי להיות בטוחה. כן, הכל כרגיל.

נוסעת על כביש החוף, כביש 2. מי שנוסעות ונוסעים על כביש החוף מכירים את הנוף הזה שבין הערים. דיונות חול וים שמציץ לפעמים, לפעמים אפילו יותר מקצת.

יש פקק, כי ככה זה כשנוסעים בימי חול לכיוון תל אביב.

נוסעת. לאט. ואז זה מתחיל. משהו לא בסדר, משהו לא מסתדר לה עם השגרה והאוטומט. עוברת שוב על הרשימה הבלתי נראית. להיות בטוחה שהכל נעשה. ושוב.

דנה לקחה את האישור לטיול, האכלתי את לוקה, המפתח בגרניום, ארנון לקח את הארנק. שאלתי אותו. בטוח שאלתי. אולי בעצם לא כיביתי את הבוילר? הנשימה שלי נעשתה מהירה. ידעתי שכיביתי. כלומר, נראָה לי. הידיים שלי רעדו. גם הרגל וגם הידיים. הפכתי את התיק על המושב לידי. בננה. חשבון חשמל. ארנק. נרתיק משקפי שמש. העפתי את הכול מהכיסא. בקבוק מים. חבילת טישו. טמפונים. לא בסדר. לא בסדר. לא הבנתי מה קורה. אם לא בתיק אז אולי בכל זאת בבית? אבל עברתי על הבית. גז. בוילר. אוכל ללוקה. שוב. דנה לקחה את האישור לטיול. אמא של עפרי מחזירה מהמחול. דלת כניסה. דלת הזזה במרפסת. נעלתי. עברתי ונעלתי ודחפתי פעמיים לוודא. הארנק של ארנון."

ואז היא מבינה. היא לא ראתה את נתניה בדרך, וכבר עברה אותה.

הדיונות עמדו במקומן. בים שטה אונייה. דיונות וים ואונייה. כוס אמכּ, השקיתי את העציצים. השקיתי את העציצים עד שהם השתינו לצלחות למטה. הנה וינגייט. יש שלט. מה קורה פה? אחת… שתיים… שלוש… דנה לקחה. נעלתי. הנה שפיים. יצאתי מהבית ונעלתי ונכנסתי למאזדה ופניתי שמאלה לכביש החוף ועברתי את קיסריה והשקיתי את העציצים בטוח וראיתי את הארובות של חדרה במראה כשעמדתי בפקק והסתכלתי על הים והסתכלתי על הדיונות ועברתי את וינגייט ועברתי את שפיים והנה מחלף הסירה. מה קורה פה?"

שירה, שפעם היתה לרנר ועכשיו נשואה לארנון, קמה בוקר אחד, שילחה את בעלה, ארנון ובנותיה, כל אחד ואחת לדרכם, סידרה את הבית ויצאה, כדרכה בכל יום, לעבודה.

בדרך לתל אביב אבדה לה נתניה, עיר ואם בישראל, כל העיר, כולל מסכי הפרספקס השקופים המפרידים בין הכביש המהיר לעיר, כולל המחלפים, כולל הכבישים והבתים, כולל הכל. במקום נתניה היו שם דיונות וים, כמו לאורך כל הדרך.

נתניה – יוק.

ואז נזכרה. נזכרה באותם ימים באוניברסיטה, בפקולטה למדעי הרוח, בחוג לפסיכולוגיה. נזכרה בחייה אז, נזכרה בסטודנט הגאון המוזר, שידע להסביר הכל, בשפה שאפשר להבין, שעזר לה ולעוד חבר להתכונן למבחנים. אמיר קראו לו,  אמיר בנטל.

היא מוכרחה להגיע אליו. הוא ידע מה לעשות.

יש ספרים שיש בבסיסם רעיון משוגע/מעניין/מוצלח אלא שאינם "מתרוממים" משום שזה מה שיש בהם – רעיון.  כהן-צדק הצליחה, בספר שני בלבד יש לומר, לקחת רעיון מקורי ומשוגע למדי, והפכה אותו לספר מהפך דפים לגמרי, מרתק ומשובח לגמרי.

קראו אותו גם. והזהרו במניפולציות שאפשר לעשות עליכם ועליכן.

מומלץ מאד

(בתמונה – ספר וסימניה תואמת)