"לאקי מת בגיל עשרים ושתיים. הכרתי אותו שבע-עשרה שנה." (עמ' 12)
ג'ורג'יה, שכולם קוראים לה ג'ורג', היא נערה בת שבע-עשרה, המתגוררת עם אמה ואביה בעיירה קטנה בקליפורניה. אחיה, לאקי, נהרג באוסטרליה, באחד ממסעות ההרפתקאות שלו, וכך נפתח הספר. עם מותו.
ג'ורג' עובדת בשתי עבודות: האחת בחנות ממתקים ומזכרות, והשניה כקונדיטורית במלון (הקטן) המקומי.
ג'ורג' סובלת מסכיזופרניה ומטופלת בכל מיני תרופות; עדיין לא נמצאה התרופה המתאימה או המינון המתאים ועל כן תופעות הלוואי מציקות לה ביותר.
בארוע שעושים לזכרו של לאקי מגיעים כל מיני חברים שלו שפגש במסעותיו בעולם; אחד מהם, פין, מחליט להשאר.
פין הוא איש צעיר המקסים את כל רואיו, אפילו את בת זוגו של קאל, אפילו את הוריו. רק לא את ג'ורג', שמשהו בו נראה לה חשוד, אבל בהיותה סכיזופרנית, אף אחד לא מייחס לחשדותיה (אם היא כבר משתפת מישהו) ברצינות.
אבל היא נחושה להוכיח שמשהו לא מסתדר בצעיר המקסים הזה. לעתים נדמה לה שהיא רואה את אחיה המת. לעתים נדמה לה שהוא קורא לה לעזרה. לעתים נדמה לה שהוא עוזר לה. והכל כל כך מוחשי, עד שגם הקורא/ת נוטה שלא להאמין לתחושות הבטן שלה.
15.12.19 – 20:30 – רומנטיקה בשניים ובשלושה
אלכסנדר פבלובסקי – כינור
קיריל זלוטניקוב – צ'לו
עינב ירדן – פסנתר
ברהמס: סונטה לצ'לו ולפסנתר מס' 1 במי מינור, אופ. 38
גריג: סונטה לכינור ולפסנתר מס' 3 בדו מינור, אופ. 45
שומאן: שלישיית פסנתר מס' 2 בפה מז'ור, אופ. 80
הקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה – לואי מרשל 25, תל אביב
17.12.19 – 11:00 – פנינו אל השמש העולה – חניכי תנועות הנוער החלוציות ובוגריהם בני הדור השני
"שתלתם ניגונים בי אמי ואבי" – היהדות החילונית של בוגרי התנועות
עם: ד"ר שאול פז
צוותא – אבן גבירול 30, תל אביב
17.12.19 – 19:30 – פונטנלה: המילון המשפחתי
עם: מאיר שלו
קתדרה
מוזיאון ארץ ישראל – חיים לבנון 2, תל אביב
17.12.19 – 20:00 – מגניפיקט
אנסמבל בארוקדה
מנצח: אנדרס מוסטונן
אנסבמל זמרי המדריגל
יעלה אביטל, סופרן – מאיה אמיר, מצו סופרן
מיצירות: רוסי, מונטוורדי, ויוואלדי
מוזיאון תל אביב לאמנות – שד' שאול המלך 27, תל אביב
17.12.19 – 20:00 – שחרורו של רוג'רו מהאי של אלצ'ינה
אופרה בבימוי מלא מאת: פנצ'סקה קצ'יני
תזמורת הבארוק ירושלים
מנצח: דוד שמר
זמרי מיתר אופרה סטודיו
אולם קריגר חיפה
17.12.19 – 21:00 – התרנגולים – הרמיקס
תזמורת המהפכה
המשכן לאמנויות הבמה – שאול המלך 19, תל אביב
21.12.19 – 10:30 – בטהובן: כל היצירות לצ'לו ולפסנתר: חלק ב'
הלל צרי – צ'לו
ארנן ויזל – פסנתר
סונטה מס'4 בדו מג'ור אופוס 102 מס'1
סונטה מס' 2 בסול מינור אופ' 5 מס'2
ואריציות על נושא מתוך "חליל הקסם" מאת מוצרט (ללא אופוס)
סונטה מס' 3 בלה מז'ור אופ' 69
צוותא – אבן גבירול 30, תל אביב
21.12.19 – 13:00 – בטהובן: כל המוזיקה לשלישיות פסנתר – חלק א'
יונתן זקפסנתר סעידה ברלב כינור שמחה חלדצ'לו
שלישיית פסנתר במי במול מג'ור אופ.1 מס.1
שלישיית פסנתר בדו מינור אופ.1 מס.3
ואריאציות קקדו בסול מג'ור אופוס 121A
שלישייה ברה מג'ור אופ. 70 מס.1 ("רוחות")
צוותא – אבן גבירול 30, תל אביב
לאון פוזן, סופר נודע ששתק במשך חמש עשרה שנים הוציא לאור ספר שזכה מיד בכל שבחי הביקורת והיה לרב מכר; הספר נקרא "כל המשפחות המאושרות".
"הספר עסק בשני זוגות של שכנים בווירג'יניה. … יש להם שביל כניסה משותף. הם מסתדרים טוב מאוד. הם שואלים דברים זה מזה, משגיחים זה על ילדיו של זה. הם יושבים זה על מרפסת העץ של זה בערבים ושותים ומשוחחים על פוליטיקה. … הילדים – שישה בסך הכול –משוטטים בחופשיות בין שני הבתים, הבנות ישנות זו במיטתה של זו. לא היה קשה לנחש לאן הסיפור הולך, אבל הספר לא עסק בפרשיית האהבים האומללה, אלא דווקא בעומס העצום שמטילים החיים: העבודה, הבתים הידידויות, חיים הנישואים, הילדים, כאילו כל הדברים שרצו בהם ועמלו למענם קיבעו מציאות שבה האושר אינו מושג. …" (עמ' 169)
כשפוזן כתב את "כל המשפחות המאושרות" הוא חי עם פראני, הצעירה ממנו בלמעלה מעשרים שנים, והסיפורים שסיפרה לו על חייה ועל משפחתה, היו הבסיס לספר שכתב ה"מאורעות האמיתיים שהיוו השראה לספר" , וכמובן – ש"כל קשר בין הסיפור לבין המציאות הינו על דעת הקורא בלבד".
אבל צריך להתחיל מההתחלה.
מסיבת ההטבלה של פראני היתה מלאה באנשים, חברים של אביה השוטר, פיקס, מהמשטרה ומהפרקליטות המחוזית. אלברט קאזינס, ממשרד התובע המחוזי, שלא באמת הכיר את המשפחה, אבל שמע על המסיבה וחיפש תירוץ להמלט מעוד יום ראשון עם אשתו ההרה בפעם הרביעית ושלושת ילדיו התובעניים (כמו כל הילדים), ולכן נפרד מאשתו בתירוץ שזה משהו של העבודה, והגיע למסיבה. מתישהו פגש שם את בוורלי, אשתו של פיקס עם התינוקת בזרועותיה. המפגש הזה שינה את חייהן של שתי המשפחות לתמיד.
ספר מתח, בדרך כלל, הוא ספר שאי אפשר להניח מהידיים עד שהתעלומה תפתר. את התהליכים לפתרון אנו מלווים בדרך כלל בחוסר תשומת לב, משום שהם לא באמת חשובים; חשוב שנדע מי? מה? למה? איך?
"הנעדרת" אינו ספר מתח רגיל; הוא נקרא בשטף מהחל עד כלה, אבל התהליכים הם החשובים, האנשים והנשים הם החשובים; הפתרון חשוב, אבל פחות.
אידית היינד, בתם של סר איאן היינד, רופא בית המלוכה, ומרים, נעדרת מביתה. כל חפציה נשארו מאחור, גם כוס יין שבורה וכתמי דם, הדלת לא היתה נעולה ואידית נעדרת.
סוף השנה. משטרת קיימברידג'שייר נכנסת לחקירה בהילוך גבוה משום מעמדה הרם של הנעדרת, וקרבתו של אביה לשר הממונה על המשטרה. כל קצה חוט נבדק, כל העבריינים הידועים למחוז נסקרים לבדוק האם יש להם קשר להעדרות. 72 השעות הראשונות להעדרות הן קריטיות; אחר כך נוטים לחפש גופה, מעשה פשע שהתבצע.
וכנאמר בפתיח – התהליכים והאנשים בספר הזה מרתקים עד בלי די.
אנשי המשטרה – מאנון בראדשו, סמלת בילוש, רווקה בת 39, יוצאת לדייטים מהאינטרנט (ומהגיהנום, אם תשאלו אותה). מאנון הנרדמת לקול מכשיר הקשר שלקחה פעם לביתה: "…הקול מתחיל להתרחק כשעפעפיה של מאנון צונחים, וגרגור מכשיר הקשר מתמזג לכתם חצצי מטושטש מאחורי עיניה. הנקישות, המתגים, הזמזומים, שפופרות הטלפון שמורמות ומורדות, החברים לעבודה שמתייעצים איתם, הכפתורים הנלחצים כדי לשמוע. באוזני מאנון זהו צליל הדריכות, התגובה המהירה לפגיעות ופשעים. זהו הטוב האנושי בפעולה, הגנה על הטוב מפני הרע. היא נרדמת." (עמ' 15).
עשרה ספרים יצאו לאור בארץ בסדרת "הארי הולה" שליו נסבו. כל אחד הוא ספר מתח בפני עצמו, כל אחד הוא המשכו של קודמו מבחינת עלילותיו של הבלש הארי הולה.
עדיף היה, כמובן, לקראם על פי סדר, אלא שהוצאתם לאור בארץ החלה דווקא מן הספר השלישי – "אדום החזה", מסיבות פטריוטיות אולי, כי ראש ממשלת ישראל מוזכר בפרולוג לספר, ואולי מסיבות אחרות. בכל אופן, כך קרה שכקוראת בעברית התוודעתי לראשונה לבלש המיוסר, השתיין, המעשן, הבודד, הנורווגי (יש לציין, כי בשנים האחרונות הבלשים הסקנדינביים הולכים ותופסים מקום נרחב בספרות המתח), רק מן הספר השלישי, ונאלצתי לספר לעצמי את תולדותיו לפני הספר הזה מתוך קשרים והקשרים שבתוך הספר. אחר כך קראתי עוד כמה ספרים, על פי סדר, ועשיתי הפסקה, ולכן הגעתי את הספר הזה – העשירי למנין – עם עוד "חור בהשכלה", או לפחות צורך להבין מתוך הסיפור "מה היה קודם".
אלא ש"מה היה קודם" לספר הזה נוגע בעיקר לסיפור המסגרת, סיפורו של הארי הולה, אהובתו, בנה, מפקדי המשטרה וחוקרים אחרים, ואין צורך ממשי להכיר לפרטי פרטים את תולדותיו בספרים הקודמים (אם כי זה בהחלט לא מזיק).
בספר הזה הארי הולה מרצה בבית הספר לשוטרים; אין הוא ממלא כל תפקידי חקירה, משום אלה שהם מאורעות בספר הקודם (שלא קראתי, אבל בהחלט אפשר להבין את ההקשרים), אלא שיום אחד הוא נקרא ליעץ לצוות מיוחד החוקר מקרי רצח של שוטרים, שכל אחד מהם נרצח בזירת רצח קודמת, מקרי רצח שמעולם לא פוענחו. כל השוטרים נרצחים באופן דומה לאותם מקרי רצח בלתי מפוענחים.
"… הרע מכול הוא שאיני מסוגלת להודות לאל. להגיד לו תודה על מה? מי זה אלוהים? איפה הוא? איך אתן יודעות שהוא קיים? אינכן רואות שכל זה הוא בסך הכול המצאה של אנשים שבמשך מאות שנים התאמצו: א' למצוא משמעות לעצם קיומם, ו-ב' לשלוט בכן, אנאלפבתיות שוטות מסכנות, ולשלוט בכל מי שמפחד מהחיים ולו רק טיפ-טיפה, כלומר בכולם בלי יוצא מן הכלל?.." (עמ' 25)
מהגרים, בכל מקום בעולם, המבקשים להיטיב את מצבם, יהיו תמיד זרים במקום החדש אליו יגיעו, לפחות בדור הראשון, חלקם גם בדור השני, ויש שלא ישתלבו בחברה החדשה גם בדור שלישי ורביעי, אלא יתכנסו להם בגטאות אמיתייים או מדומיינים, ינסו לשמר את התרבות שהביאו מ"שם" (כל "שם" שהוא), יתרחקו מכל מה שהוא זר להם, לא מוכר, מאיים. יאחזו בכל כוחם במה שהם, במה שהם יודעים.
ההגירה אל מדינות העולם המערבי, המודרני, המתקדם (בעיני עצמו), הליברלי, ממדינות העולם השלישי, או המדינות המתפתחות, כרוכים בה משברים גדולים של זהות ומקום, שפה, מעמד. המהגרים המבקשים להיטיב את מצבם, מהווים מושא קנאה ועוגן לנותרים מאחור, מי שיוכלו "למשוך" אחריהם את אלה שנשארו, לשלוח כסף לאלה שלא יהגרו, כך בכל העולם.
המספרת, שאין לה שם, היגרה בילדותה ממרוקו לקטלוניה. איחוד משפחות עם האב שעבר לפניהן, רק כדי לגלות שאין לו שום רצון להיות איתן, ונאלצו להתחיל מההתחלה בארץ זרה עם שפה זרה, בלי מקורות פרנסה. אבל בעולם החדש, המודרני.