27.10.19 – 10:30 – המשפחה הראשונה
מרצה: פרופ' חיים באר
מוזיאון טיקוטין לאמנות יפנית – שד' הנשיא 89, חיפה
27.10.09 – 19:30– אורח בלתי צפוי
התזמורת הקאמרית הקיבוצית נתניה
מנצח: כריסטיאן לינדברג | סולן: נילס לאנדגרן – אמן ג'אז
לודוויג ואן בטהובן: סימפוניה מס' 7
ריצ'רד רוג'רס: נעימה מסורתית/עיבוד מגנוס לינדגרן: "הקריסטלים מפינה"
בנגט ארנה וולין/ עיבוד מגנוס לינדגרן: פרידה
פרדריק הוגברג: "האחים רודולפיני".
בית גבריאל – מועצה אזורית עמק הירדן
גלוי וידוע הוא כי ספר של אליס מנרו, כל ספר של אליס מנרו, הוא חגיגה גדולה לאוהביה ואוהבתיה. הסיפורים שלה מצליחים תמיד לצייר תמונה גדולה בהרבה מסך המלים שבכל סיפור, התאורים שלה תמציתיים, מינוריים, ולמרות זאת מכילים בתוכם דרמות גדולות.
אלמלא ביקרתי ביריד הספרים האחרון, ואלמלא התעכבתי חזור והתעכב ליד הדוכן של הסדרה לספרות יפה של הוצאת מודן, הייתי מחמיצה את הספר הזה, שהוצאתו לאור עברה, איכשהו, מתחת לרדאר (שלי), ואני שמחה שמצאתיו, ושמצאתי את הזמן המתאים לקראו. לקרוא ולרוץ לספר גם לכם, שתדעו שיש.
ובכן, ספר סיפורים חדש (או מחודש) למנרו, ובו סיפוריהן של נשים (תמיד יהיו אלה נשים בספריה של מנרו) הלוקחות את גורלן בידיהן, למרות הסביבה השמרנית ותכתיבי החברה בה הן חיות.
כך גייל, גבורת הספר "מלון ג'ק רנדה" החליטה יום אחד לנסוע בעקבות האיש שהיה פעם בן זוגה, ויום אחד עזב ונסע לצד השני של העולם. היא חיה בעיירה הקטנה (תמיד אלה עיירות קטנות) ומושאי ההתיחסות שלה הן בדרך כלל נשים אחרות, כולל אמו של האיש שנטשה. והשיחות ביניהן.
"…סופרו סיפורים על גברים, בעיקר על גברים שנטשו. שקרים ואי צדק ועימותים. בגידות כל כך נוראות – ועם זאת כל כך נדושות – שכל שנותר הוא להתגלגל מצחוק לשִמען. גברים השמיעו נאומים מטופשים (צר לי, אבל אני לא מרגיש מחויב יותר לנישואין האלו). הם הציעו למכור לנשים את המכונית והריהוט שהן עצמן שילמו עבורם. הם כירכרו בשביעות רצון עצמית כי הצליחו להכניס להריון פרגית צעירה יותר מילדיהם שלהם. הם התנהגו ברשעות ובילדותיות. איזו ברירה היתה לך מלבד לוותר עליהם? מתוך כבוד עצמי, גאווה וכדי להגן על עצמך?" (בתוך: מלון ג'ק רנדה. עמ' 137 – 138)
דוניא נעלמה. יצאה מהבית לעבודה ומאז לא נראתה. הכפר רעש וגעש, משלחות חיפוש הוקמו, עירבו את המשטרה, צוותי תמיכה בצוותי החיפוש הוקמו גם הם, שאלות נשאלו, אנשים נקראו לחקירת המשטרה, ניסו להבין האם יש אי-אילו שמועות הקשורות אליה. דוניא נעלמה ואין איש יודע היכן היא.
אחר-כך היא נעלמה גם מדפי הספר; החל מעמוד 29 ועד לעמוד 190 אין היא נזכרת כלל, ותעלומת העלמה אינה מוזכרת כלל עד עמוד 252. בין עמוד 190 לעמוד 252, סיפורה של דוניא מוזכר רק לסירוגין עם סיפורים אחרים, וכך גם לאחר שחוזר הסופר לעניין העלמה; סיפור אחד מני רבים.
וזה די מוזר, מעורר מחשבה. הנה אשה צעירה ששמה מתנוסס על כריכת הספר, שתעלומת העלמה פותחת את הספר, וגם את התקציר שעל הכריכה האחורית, ואף-על-פי-כן היא נעדרת ממרביתו, ממש כמו העדרה הפיזי ש"התניע" את כל הספר הזה.
ובכן, הספר עוסק בעיקר בתולדותיהם של אנשים אחרים, הקשורים בדרך זו או אחרת לדוניא, וקצת גם להעלמותה, ועיקר הספר הוא דרכי החיים ואורחות החיים של האנשים והנשים בכפר זיתוניא; הגברים ה"מרחפים" בין תיאוריות פוליטיות ואישיות, המחפשים משמעות לחיים, המתאספים באסיפות כדי לדון ולהחליט, המתקבצים באגודות כאלה או אחרות עם אג'נדה כזו או אחרת. והנשים, הנטועות לאדמה, לצרכי החיים היומיומיים, לפרנסה שיש להביא, לילדים שצריך לגדל, לפשרות שצריך להתפשר, לחיים עצמם.
"לורד דארלינגטון לא היה אדם רע. הוא לא היה אדם רע בכלל. ולזכותו ייאמר שבסוף חייו הוא לפחות יכול לקום ולומר שעשה את שגיאותיו שלו. כבוד הלורד היה אדם אמיץ. הוא בחר בדרך מסוימת בחייו. אחר-כך התברר שהדרך היתה מוטעית, אבל הוא בחר בה, …אשר לי, אפילו את זה אינני יכול לטעון. … נתתי אמון בחוכמתו של כבוד הלורד. במשך כל השנים ששירתתי אותו, האמנתי שאני עושה דבר-מה ראוי לשמו. אני אפילו לא יכול לומר שעשיתי את השגיאות שלי. …, (עמ' 209)
סטיוונס, מר סטיוונס, שהיה במשך זמן רב רב-משרתים בביתו של לורד דארלינגטון, באחוזת דארלינגטון הול, נזכר בחייו במהלך נסיעה של מספר ימים באנגליה הכפרית, טיול –מסע שמטרתו, אולי, ביקור חטוף אצל עמיתתו לשעבר לעבודה, מיס קנטון, שממכתב שהתקבל ממנה לא מכבר עולה כי אולי אין חייה כה טובים, והוא תוהה בינו לבינו אולי תשוב לתפקידה הקודם כסוכנת הבית, מאחר שצוות העובדים באחוזה צומצם עד מאד, ונדמה לו שתוכל לסייע בידיו לתחזק את הבית ברמה המתבקשת.
לורד דארלינגטון הלך זה מכבר לעולמו והבית נקנה על ידי "ג'נטלמן אמריקאי", מר פאראדיי, משום שרק ג'נטלמנים אמריקאים יכולים עוד להרשות לעצמם לקנות ולהחזיק אחוזה שכזו. וסטיוונס מוצא עצמו על סיפו של עידן חדש, עידן שבו אנשים כמוהו, בעצם כל האנשים, זוכים לאיזו התיחסות שווה, למעמד שווה, לפחות על פי חוק.
כי פעם היה סדר בעולם. כל אדם היה לו המקום הראוי לו במדרג החברתי, ולא היה שום צורך לשנות, אלא רק להצטיין במה שהגורל הועיד לך.
"… ראה את גרמניה ואיטליה.. ראה מה מנהיגות חזקה יכולה לעשות אם מניחים לה לפעול. שם אין שמץ מההבל הזה של זכות בחירה לכול. אם ביתך עולה באש, אינך מזמן את בני הבית אל חדר המיסב כדי לדון במשך שעה שלמה באפשרויות המילוט השונות, נכון? אולי פעם היה לזה מקום אבל העולם של ימינו הוא מקום מסובך. .." (עמ' 171)
מאיפה להתחיל? אפשר מהסוף – חסכו מעצמכם; אני כבר בזבזתי זמני וקראתי עד הסוף. אל תתנו לשליש הראשון של הספר להטעות אתכם; מיד לאחריו הספר הופך למופרך יותר ויותר כשעוד ועוד עלילות משנה נוספות לעלילה הראשית, עוד ועוד פיסות הסטוריה (שהרי יש כאן עניין הסטורי שצריך לחקור) מוסיפות מידע (מיותר לגמרי, אם תשאלו אותי), ובסופו של דבר, כשנפתרת התעלומה, מתברר לך שכבר מזמן חשדת ברוצח, אבל לא ממש ידעת להסביר לעצמך למה.
או מההתחלה; את ז'ואל דיקר הכרתי בספרו "האמת על פרשת הארי קברט" שעד היום, כמעט שש שנים אחרי שקראתיו, אני חוזרת וממליצה עליו לכל מי ששואל (וגם למי שלא) כספר חכם, אינטליגנטי, משעשע, ומרתק. כבר אז ידעתי שארצה לשוב ולקרוא בספריו של דיקר.
על-כן, מה רבה היתה אכזבתי כשקראתי את ספרו השני "בני בולטימור" (הערה להוצאה: על הכריכה האחורית של הספר החדש "היעלמותה של סטפני מיילר" מופיע הספר בשם "ספרם של הבולטימורים"; טעות מביכה מעט, כך נראה לי). הספר הזה – "בני בולטימור" היה כל כך מופרך, שככל הנראה קראתיו עד הסוף רק משום התקווה שמשהו יקרה. (ספוילר – לא קורה דבר; הוא רק מתקלקל עוד יותר).
לספר החדש נגשתי, אם כך ברגשות מעורבים; מצד אחד הסופר כבר הצליח לאכזב אותי פעם אחת. מצד שני הספר הזה נושא עליו את חותם האיכות של "הסדרה לספרות יפה" שבדרך כלל אני שמה בה את מבטחי.
גלוי וידוע הוא כי ספר של אליס מנרו, כל ספר של אליס מנרו, הוא חגיגה גדולה לאוהביה ואוהבתיה. הסיפורים שלה מצליחים תמיד לצייר תמונה גדולה בהרבה מסך המלים שבכל סיפור, התאורים שלה תמציתיים, מינוריים, ולמרות זאת מכילים בתוכם דרמות גדולות.
דוניא נעלמה. יצאה מהבית לעבודה ומאז לא נראתה. הכפר רעש וגעש, משלחות חיפוש הוקמו, עירבו את המשטרה, צוותי תמיכה בצוותי החיפוש הוקמו גם הם, שאלות נשאלו, אנשים נקראו לחקירת המשטרה, ניסו להבין האם יש אי-אילו שמועות הקשורות אליה. דוניא נעלמה ואין איש יודע היכן היא.
"לורד דארלינגטון לא היה אדם רע. הוא לא היה אדם רע בכלל. ולזכותו ייאמר שבסוף חייו הוא לפחות יכול לקום ולומר שעשה את שגיאותיו שלו. כבוד הלורד היה אדם אמיץ. הוא בחר בדרך מסוימת בחייו. אחר-כך התברר שהדרך היתה מוטעית, אבל הוא בחר בה, …אשר לי, אפילו את זה אינני יכול לטעון. … נתתי אמון בחוכמתו של כבוד הלורד. במשך כל השנים ששירתתי אותו, האמנתי שאני עושה דבר-מה ראוי לשמו. אני אפילו לא יכול לומר שעשיתי את השגיאות שלי. …, (עמ' 209)
מאיפה להתחיל? אפשר מהסוף – חסכו מעצמכם; אני כבר בזבזתי זמני וקראתי עד הסוף. אל תתנו לשליש הראשון של הספר להטעות אתכם; מיד לאחריו הספר הופך למופרך יותר ויותר כשעוד ועוד עלילות משנה נוספות לעלילה הראשית, עוד ועוד פיסות הסטוריה (שהרי יש כאן עניין הסטורי שצריך לחקור) מוסיפות מידע (מיותר לגמרי, אם תשאלו אותי), ובסופו של דבר, כשנפתרת התעלומה, מתברר לך שכבר מזמן חשדת ברוצח, אבל לא ממש ידעת להסביר לעצמך למה.