האגדות שסיפרו לנו, כשהיינו ילדים, או אלה שקראנו בעצמנו כשהתחלנו לקרוא לבד, היו תמימות ו"מעוקרות" מן האימה, הדם, המוות, המכשפים והשדים שהיו בהן, לפני שעברו צנזורה מסוימת, שנועדה להתאימן לילדים בני דורנו (והדורות שאחרינו). לא ידענו, למשל, ש"הנסיכה בעור החמור " החומקת מאביה, חומקת בעצם מאונס ומגילוי עריות, או על המשמעויות המיניות שב"כפה אדומה". את "עוץ לי גוץ לי" (רוּמְפֶּלְשְׁטִילְצְכֶן במקור) הכרנו בכלל בגרסת המחזמר שכתב אברהם שלונסקי, מחזמר המבוסס על  אגדת העם שעוּדנה עם השנים.
"הסיפור האמיתי הרבה פחות יפה מהסיפור ששמעתם. בסיפור האמיתי בת הטוחן, בעלת השיער הזהוב הארוך, רוצה לתפוס לה אציל, או נסיך, או בן של עשיר, ולכן היא הולכת אל המלווה בריבית ולווה כסף עבור טבעת ומחרוזת ומתקשטת לקראת הפסטיבל. והיא אכן יפה למדי, לכן האציל, או הנסיך, או הבן של העשיר מבחין בה ורוקד איתה ומגלגל אותה במתבן השקט עם סיום הריקודים, ואחר כך חוזר הביתה ומתחתן עם האישה העשירה שהמשפחה שלו בחרה עבורו. בת הטוחן המחוּללת אומרת לכולם שהמלווה בריבית מתרועע עם השטן, והאנשים מבריחים אותו מהכפר ואולי אפילו סוקלים אותו, כך שלפחות היא יכולה לשמור לעצמה את התכשיטים כנדוניה, והנַפָּח נושא אותה לאישה לפני שהבן הבכור נולד, מעט מוקדם מהצפוי. " (*)

כי אגדות הילדים כבר לא סופרו סביב לאח בלילות חורף קרים בארצות אירופה, ולא היה צורך להרתיע את הילדים שהיינו מפני יציאה מן הבית ללא רשות לשוטטות ביערות החשוכים מסביב (כי דווקא עודדו אותנו לצאת החוצה, ללא השגחת מבוגרים, ויערות היו רק באגדות).

אבל האגדות שסופרו פעם, בארצות הקרות, האגדות ההן היו בהן יסודות פנטסטיים ומוסר השכל, ואזהרות לילדים מפני כל מיני רוחות רעות ושדים האורבים בחוץ.

ואז הגיעה נעמי נוביק, ומצאה את האגדות ההן ואת המיתוסים, וחיברה אותם לספר מופלא וקסום, שיש בו שדים רעים מצד אחד, ושדים רעים מצד אחר, ובתווך בני האדם שרק רוצים לשרוד את הקור בחורף ולגדל מספיק תבואות בקיץ כדי שיוכלו להעביר עוד חורף, בני האדם שמצוּוים להתרחק מן הדרכים שהשדים סוללים לעצמם, ולא לגעת בחיות השייכות, כך ברור לכולם, לאותם שדים. ויש בהם יהודים, ויש בהם גויים.

להמשך קריאת חוט של כסף – נעמי נוביק

"…אנשים אציליים לא עושים דברים בשביל הכסף, פשוט יש להם כסף וזה מה שמאפשר להם להיות אציליים. הם בעצם לא צריכים לחשוב על כסף; הם מניבים מעשים טובים כמו שעץ מצמיח עלים. …" (עמ' 69)

קודם כל ולפני הכל, לאלה בינינו שאינם מכירים על בוריו את המחזה "הסערה" מאת וויליאם שייקספיר, מומלץ מאד לקרוא לכל הפחות את סיפור המחזה בסוף הספר, ולשוב ולקראו לאחר קריאת הספר כולו. לגמרי מאיר עיניים ונותן משמעות רבה ונוספת לסיפור, שיכול היה להיות רק סיפור. אבל אפשר לסמוך על מרגרט אטווד שאצלה לא יהיה "סתם" סיפור; תמיד יהיו סביבו משמעויות נוספות ומורכבויות נוספות.

אטווד, שבעת שנים וכיבודים; רק ה"נובל" משום מה מתמהמה, ובכל שנה נבחרים סופרים ומשוררים וסופרות ומשוררות מצויינים וראויות למדי, אבל לא כולם קרובים למעמדה הרם והנישא, הן בקרב שוחרי האיכות והן בקרב הקהל הרחב; אטווד זו יכולה להרשות לעצמה להשתעשע, בכל פעם מחדש, בהרפתקה ספרותית או עיונית אחרת, תוך שאינה נוטשת את הכתיבה הווירטואוזית ואת יכולת הסיפור המופלאה. או השירה, כמובן. כך יכולה היתה להשתעשע בליווי האדפטציה הטלוויזיונית שנעשתה לספרה "סיפורה של שפחה", או לעסוק בחקר המושג "חוב" כדי להנגיש את תולדותיו של החוב, על כל צורותיו, לקורא/ת מן המאה העשרים ואחת, ולהצניע פעם יותר ופעם פחות, בכל אחד ואחד מספריה, את האג'נדות שלה, הפמיניזם, ההתנגדות למרוץ אחר העושר ולא משנה באיזה מחיר, ההתנגדות לתאגידים הטורפניים וחסרי המוסר.

ובכן, גם ב"זרע-רע" בחרה אטווד לכתוב מעבר לסיפור. לקחת את המחזה "הסערה" של שייקספיר, לכתוב סיפור לאורו וגם להטמיע אותו בספר. ארס-פואטיקה במיטבה.

להמשך קריאת זרע-רע – מרגרט אטווד

בתקופה האחרונה ישנה איזו מגמה מעניינת למדי בעולם ספרות המתח: ספרי מתח "בהמשכים", כשההמשכים נוגעים אך ורק לעלילותיהם ולחייהם הפרטיים של גיבורי הספר – הבלשים / השוטרים / החוקרות; תמיד היו גיבורים ש"עברו" מספר לספר, אולם חייהם הפרטיים כמעט ולא נכנסו לספרים עצמם, אלא רק באזכורים רחוקים. המגמה העכשווית הופכת את חייהם של הגיבורים והגיבורות לחלק מן הספר, אם כי, ברוב המקרים, החלק הזה (כמעט) לא מהותי לעלילה עצמה. כך ניתן לקרוא ספרים דוגמת הספרים בסדרת הארי הולה של יו נסבו גם שלא לפי סדר הוצאת (והגדילה לעשות ההוצאה לאור בארץ שהחלה להוציא מן הספר השלישי בסדרה, ו"נזכרה" בשניים הראשונים רק לאחר מספר שנים).

אלא שלג'יי קיי רולינג (או בפסבדוניה: רוברט גלבריית), יש תוכנית אחרת לגמרי עבור קוראיה וקוראותיה; הם יכולים, אמנם, לקרוא כל ספר בפני עצמו, אבל חייהם וקורותיהם של קורמורן סטרייק ורובין אלקוט, הבלש הפרטי ועוזרתו, שזורים לגמרי בסיפור עצמו, ומי שלא יקרא על פי סדר הוצאתם, יחמיץ משהו מן ההנאה הכרוכה בקריאת הספרים הללו. והנאה אכן מובטחת.

קודם כל – הכתיבה. כאילו מובן מאליו, אבל זה כלל לא כך; ישנם לא מעט סופרים וסופרות שלקרוא בכתביהם משול לגריסת חצץ בשיניים; אבל רולינג? תענוג. בעצם, כל מי שמכיר את כתיבתה מסדרת הארי פוטר או מ"כסא פנוי", לא יכול שלא להבין על מה מדובר כאן. וגם העלילה, כמובן, המכילה בתוכה תפניות והפתעות כשהחשוד/ה ברצח (היה רצח? אולי זו התאבדות?) מתחלף תדיר עם חשודים אחרים, והקורא/ת תוהה עד כמה ניתן להטעותו/ה. ועלילות המשנה המשתלבות ומשתרגות לתוך העלילה הראשית, או נספחות לה; הן זהו משרד חקירות, ויש להם כמה תיקים שעליהם לטפל בהם, ואותם תיקים שאינם מענייני העלילה הראשית, עדיין מהווים חלק חשוב בפיתולי הסיפור, או הפרעה לו, ובהכנסה הקבועה המאפשרת פרנסה לשני הגיבורים. וכמובן, כנזכר לעיל, סיפוריהם הפרטיים, המהווים חלק בלתי נפרד מהעלילה הראשית.

להמשך קריאת Lethal White – Robert Galbraith / J.K. Rowling

ספר חדש ללאה איני הוא תמיד חגיגה גדולה לאוהביה ואוהבותיה; יכולותיה של איני לנוע בין המציאות לבדיון, שהופך למעין מציאות בעצמו, מציאות לצד החיים עצמם, מעולם לא הפכו טריוויאליות וצפויות. כל סיפור לוקח את הקורא/ת למקומות אחרים בהוויה ובזמן ובמקום, ומרתק אותם, את הקוראים, בכבלי כישוף.

ספר סיפורים חדש לאיני, הוא חגיגה כפולה, משום שאפשר ליהנות מכל כך הרבה עולמות וזמנים והוויות המרוכזים בתמציתיות, כל עולם, בסיפורים קצרים, שהם, כידוע, אומנות בפני עצמה: היכולת לזקק עבר-הווה-עתיד במלים מעטות, בדפים בודדים, ועדיין הסיפור אינו חסר.

מתוך שלל הסיפורים שבספר, שנכתבו בזמנים שונים, בחרתי שניים לספר כאן עליהם, משום שאי אפשר לספר על כולם.

"בין הסיפורים" הוא סיפורן של אם ובת ה"הולכות לאיבוד" בבניין ההסתדרות הישן, הנעול, משום שהאם שואבת נושאים לסיפוריה מכל מיני חפצים ומקומות שהיא נתקלת בהם, או אוספת אותם, או משוטטת בהם. מין הד שכזה לחייה של איני, אולי, כך נדמה לי. האם גם היא הלכה כך לאיבוד בבניינים נטושים, או אספה לה חפצים. נדמה כאילו בחרה לה לשוטט בין קרעי סיפורים מהחיים, הטובלים בשלל דמיונות, שהרי הסיפורים, כך שחה פעם, מבוססים על דברים שקרו באמת.

להמשך קריאת השמלה – לאה איני

זו הביקורת שחשבתי לכתוב על הספר:

בתקופה האחרונה קראתי לא מעט ספרים ש"התכתבו" עם עברו/ה של הסופר/ת, או של משפחתו/ה; כך ב- "עד שנולדתי" של איתמר לוי, המספר את סיפור משפחתו, "ילדה רעה" האוטוביוגרפי של נעמי לויצקי, "יקיצה" של ניר ברעם, שגם אם אינו אוטוביוגרפי לגמרי, הרי יש בו בהחלט חלקים מחייו של הסופר. גם "הראיון האחרון" שכתב אשכול נבו, יש בו לא מעט סממנים אוטוביוגרפיים, ו"ארץ עיר ילדה" של אביגיל קנטורוביץ' מתכתב לא מעט עם חייה של הסופרת. "אור הירח" של מייקל שייבון הינו ספר על משפחתו של המספר – בעיקר סבו וסבתו, וסיפורם המופלא. היא שורדת שואה, שהצליחה להשאר בחיים כנגד כל הסיכויים ואף לחלץ את ילדתה הקטנה ולהגיע לאמריקה, שם פגשה באיש שאהב אותה יותר מכל, אימץ את ילדתה וניסה ככל שיכול היה להעניק לה חיים טובים.

הם נפגשו בבית הכנסת בו כיהן כרב אחיו של הסב – ריי, בעת חגיגות הפורים. הסב, חייל משוחרר ממלחמת העולם השניה (על כך בהמשך), הגיע לחגיגות לא משום שהיה לו עניין בהן או בכל עניין יהודי אחר, אלא משום שהיה יהודי של אחרי מלחמת העולם השניה.

להמשך קריאת אור ירח – מייקל שייבון

"…רומנים נותנים מושג מטעה לגמרי על החיים, הם מספרים שקרים ורומזים שתמיד יש סוף, כשבמציאות
אף פעם אין סוף, הכול פשוט ממשיך עוד ועוד בלי סוף." (עמ' 50)

הטריגר לקריאה שניה בספר הזה, היתה סדרת הטלויזיה שנתקלתי בה במקרה; במקרה משום שעדיין לא תורגמה ולא הוקרנה באחד מערוצי
הטלויזיה הרבים (למה באמת?) והחלטתי לרענן את זכרוני בכתיבה עצמה, רק כדי להיווכח (שוב) שהספר טוב בהרבה מהסדרה, ושבניגוד
לסדרות אחרות, במקרים אחרים, כאן "תמצתו" את הספר לשני פרקים (אם כי לסדרה כולה קוראים בשם הספר הראשון), והפרקים הבאים
עוסקים, שני פרקים בכל פעם, בשאר עלילותיו של ג'קסון ברודי, הבלש הפרטי שבראה קייט אטקינסון המופלאה.

ועוד סיבה לקרוא היא שעוד מעט יצא הספר החמישי בסדרת הספרים הזו, וצריך להתעדכן; בין קריאת שלושת הספרים הראשונים בסדרה לספר
הרביעי עברו לא מעט שנים, והרביעי כלל לא תורגם לעברית (למה, באמת?) ורציתי לחזור לחוויה הראשונית של קריאת הספר הזה
"מקרים אבודים"; מה
גם שלראשונה קראתיו לפני כמעט עשור.

וסיבה לא פחות חשובה – כל ספריה של אטקינסון נשארו בספריה שלי, לקריאה חוזרת, ומפאת המקום המצומצם, לא הרבה ספרים נשארים,
אבל אטקינסון היא אטקינסון, ועליה אסור לוותר.

ג'קסון ברודי הוא בלש פרטי. פעם הוא היה במשטרה, ולפני כן היה בצבא (אבל לא הלך לקורס קצינים, כי לא רצה להפוך לסנוב שחצן
כמוהם). אחרי פרישתו הפך לבלש פרטי, והוא עסוק בעיקר במעקב אחרי אשה אחת שבעלה חושב שהיא בוגדת בו.

להמשך קריאת מקרים אבודים – קייט אטקינסון

"ב- 30 במאי 1956 נכתב ביומן המשפט האחרון. משפט אחד קצר ומסכם, 'נולד איתמר'." (עמ'191)

וזהו הפרק האחרון בספר. ועד שהגעתי אליו, נסעתי במסע בזמן ובמרחב, האמיתי והמדומין, מפאתי האימפריה העות'מאנית, ומוורשה שבפולין, משם הגיעו הורי הוריו של לוי, נושאים עמם את משא הדורות בתפוצות היהודים בעולם, מהדהדים את התנועה הציונית והתנועה לארץ ישראל בכלל (גם זו הפחות ציונית, זו של "אין ברירה"), וכל זאת ללא כל פאתוס או מלים גבוהות, או סתם תחושת שליחות.

באו. במסע על פני ימים ויבשה, ברכבת ובאונייה, נשאו עמם רכוש וממון (לפחות בחלק מן הדרך, עד שבוזבז או אבד, או לא היה מעולם..) ושפה, וזכרונות, שירים משם, תמונות משם.

ויותר משזהו סיפור מסעם לכאן, וסיפור השתקעותם כאן, ובנייתם של חיים חדשים, זהו סיפור דמיונו הפורה של איתמר לוי, שלקח את סיפור השושלת ממנה נולד, ועטף אותה במה שיכול היה להיות, ואולי היה, הרי אין באמת עדויות לכל מחשבה או אמירה, ויותר מכך – למה שלא יכול להיות, לפחות לא נתפס בחשיבה הרציונלית, והופך במקלדתו של לוי לחלק בלתי נפרד מסיפור המשפחה.

להמשך קריאת עד שנולדתי – איתמר לוי