"המוח ממהר לסדר את המציאות מחדש כך שמה שנראה לא ייאמן נראה כעבור רגע מובן מאליו, אבל לפעמים אפשר לעכב אותו, לנסות לשמר עוד קצת את התחושה המיוחדת של הרגע שלפני., (עמ' 112 – 113)
סיפור מסע. ולא סתם סיפור מסע, כזה המתחיל במקום אחד ומסתיים במקום אחר, ובדרך נוספות תובנות אלה ואחרות לגיבורים, ויש במסע הרפתקאות מהרפתקאות שונות, והוא אלגוריה לחיים, אלא סיפור מסע אל העבר. מסע שהחיים שיהיו אחריו ישאו עמם לא רק את חוויות המסע אלא גם את העובדות שנתגלו לגיבור במהלך המסע, עובדות על עצמו ועל עברו, ועל עברו של אביו.
כי זה הסיפור – המסע לגילוי האב.
טאדק שנישואיו מתפרקים וילדו היחיד מתרחק ממנו, מתוקף הנסיבות, בעקבות שיחה עם אמו מחליט לנסוע לפולין, לפגוש את אביו, שעתה כבר נמצא בבית אבות, וזו עתידה להיות, כך נראה פגישתם האחרונה. פגישה אחרי שנים רבות שלא התראו. מאז היה בן שתים עשרה, עת עזב עם אמו ואחיו את פולין שלא על מנת לחזור.
והקשר ניתק.
ועתה, בעקבות שיחה עם אמו, ולאחריה עם אחותו, שהיגרה מכאן, אולי כי מהגרים לעולם לא יהיו להם באמת שורשים במקום אחד, ותמיד יחושו שלא במקום, תמיד יחפשו להם מקום שבו ירגישו בבית, כך גם אחותו השניה ואחיו, עתה מחליט טאדק לנסוע לפגוש את אביו. אין הוא יודע מה יפגוש, והזכרונות מאביו רחוקים רחוקים. שהיה איש אלים, שהיה חוזר שיכור כמעט מדי ערב, אם בכלל חזר, והיו מקווים שלא יחזור, כי אם חזר היה מכה אותם, ואת האם, או את השכנים. אם רק נדמה לו שפגעו בו, או בכבודו.
שטוח, רדוד, דמויות ללא עומק, פנטסטי, עוצר נשימה, מהפך דפים. בדיוק כמו שספר מתח טוב צריך להיות. כזה שיעביר את הזמן, כזה שלא ישאיר משקעים או סימנים או זכרונות, אבל יהיה תענוג צרוף בזמן הקריאה. ספר שדוחה עוד ועוד את כיבוי האורות לפני השינה. כזה שלפעמים צריך כהפוגה מן הספרים ה"רציניים" והעמוקים (ולעתים ה"חופרים").
טוביאס סרטוריוס השתחרר מן הכלא בו ישב עשר שנים על רצח שתי נערות בכפר שלו, אטנהיים. גופות הנערות מעולם לא נמצאו, וההרשעה היתה על סמך ראיות נסיבתיות בלבד. טוביאס אינו זוכר כלל מה קרה באותו ערב. אביו איבד את המסעדה ממנה התפרנסה המשפחה, אמו נפרדה מאביו ועברה לגור במקום אחר. רק שני אנשים מן העבר מנסים לעזור לו: גביר העיירה – קלאוס טרלינגן, האיש העשיר, המחזיק מפעלים ומציע לו מקום עבודה "עד שיסתדר", מי שעזר במימון עורכי הדין היקרים, וחברתו מילדות, נטלי שעכשיו היא כוכבת קולנוע ידועה בשם נדיה פון ברדוב.
שובו של רוצח מורשע אל הקהילה הקטנה, למרות ששילם את חובו לחברה, אינו מתקבל בסבר פנים יפות. אין מניחים לו לנפשו. אין רוצים למכור לאביו מצרכים בחנות המקומית, כתובות נאצה מרוססות על קיר הבית, חוליית בריונים רעולי פנים מתארגנת להזהיר אותו כדי שיעזוב את המקום, יש גם מי שמתנכל לאמו ומפיל אותה מגשר על מכונית נוסעת.
"הכלה הצעירה, שהסתגרה בשתיקה מוחלטת בחדר השינה בבית הוריה במשך יותר מחמש שעות, הודיעה לבסוף מה שהודיעה וחזרה שלוש פעמים על הצהרתה המדהימה מבעד לדלת המוגפת, שארבעה זוגות אוזנייםה יו כרויים אליה בחרדה ובמסירות אין קץ. 'לא מתחתנת, לא מתחתנת, לא מתחתנת,' שבה וקראה הכלה בקול שטוח, כמעט משועמם, שבקע מבבעד לדלת רחוק ונמוג כל כך, כמו אדי ריח אחרונים של תרסיס ניקוי." (עמ' 7)
ככה, בלי הסברים. סגרה את הדלת והדבר היחיד שאמרה, וחזרה ואמרה, כמו לחש השבעה או לחש קסמים "לא מתחתנת". ועכשיו מה?
כולם בשלבים שונים של הכנות לקראת החתונה שאמורה להערך הערב, עוד מעט צריך לצאת לצילומים, באתר שהכלה בחרה, בגינת לוינסקי, כשהפליטים אמורים לשמש לה תפאורה. אמה כבר לבושה באופן חלקי, וגם החתן המיועד כבר מתכונן, ותיכף יגיעו הוריו. ומאין נפלה עליו פתאום ההודעה הזו?
כל מי שאי פעם הי(ת)ה חבר/ה במועדון קריאה מכיר/ה את הרוטינה: קובעים מה יהיה הספר הבא, רוכשים אותו, אם צריך, וקוראים. אחד או אחת המשתתפות מכין/ה הצגה ראשונית של הספר, ואחר כך דנים בו. כך הייתי חברה גאה במועדון הקריאה בקיבוץ, בימי נעורי, בת הנעורים היחידה בין אנשים מבוגרים, וכך הכרתי את "ענוג הוא הלילה" ו"מסע הנדידה אל הצפון" ואפילו "המוקיון", שנדדו אתי מדירה לדירה, מבית לבית, מן הקבוץ אל העיר, אל הכפר וחזרה. אף פעם לא חזרתי שוב למועדוני קריאה מן הסוג הזה. עד שחשבתי שנשכחו, או שהוירטואליה החליפה אותם.
אלמלא חברתי ר', כנראה לא הייתי מגיעה לקרוא את הספר הזה, שאיכשהו חמק מרוב המבקרים, ובארץ עמוסת ספרים כמו שלנו (עם הספר, אחרי הכל) אם אין מביאים דבר קיומם של ספרים לידיעתן של קוראות, הסיכוי שאדע על קיומו של הספר הזה הולך וקטן ככל שמתרבים הספרים היוצאים לאור. מה גם שפורום הספרים שהיה פעם ב-YNET, נסגר וממליצי נפוצו לכל עבר (וזה הזמן לקרוא לכם ולכן להרבות המלצות וסקירות בפורום ספרים וספרות שבפייסבוק), כך שעלי להסתפק בהודעות יח"צ הנשלחות אלי תדיר, אלא אם כן מוסף הספרים של "הארץ" המליץ, או שאיזו חברה או איזה חבר אמרו שצריך. ר' אמרה שצריך והגדילה עשות ו"דחפה" לי את הספר ליד; שאקרא לכשיזדמן לי.
אבל, היי, ג'יין אוסטן היא מחביבותי, למרות שאת ספריה, אלה שקראתי, קראתי בתרגום מיוחד במינו, זה של אהרון אמיר (שזכה בקרב המתרגמים ששפתו תיקרא "אהרון אמירית") שהוא יפה ומיוחד, גם אם לא ממש מדויק.. וקארן ג'יי פאולר, שכה התאהבתי בה ב"כולנו יוצאים מגדרנו" המצוין. והרי שתי סיבות לזמן לי זמן לקרוא את הספר הזה, לפני עשרות הספרים האחרים המונחים על "מדף הספרים שליד המטה", הוא המדף בספריה המוקצה לכל הספרים שטרם קראתי. ועל הדרך הוספתי לי את כל כתבי אוסטן, שהורדתים מיד לקינדל, ולכשיזדמן, אקרא גם את אלה שכבר קראתי וגם את אלה שלא, והפעם בשפת המקור (מה גם שאמזון מאפשרים הורדת הספרים האלה לקינדל ללא תשלום).
"אני הילדה שגדלה במספרה. מרגע שפקחתי את העיניים ראיתי פנים של נשים. כל מיני פנים של כל מיני נשים. כשתינוקות אחרים שמעו שירים שקטים, נלחשים מתוך פה דואג של אמא אוהבת, אני שמעתי קולות של מוסיקת דיסקו ורעש של מייבש שֵער, וזה פשוט מה שהיה. והייתי אפופה בניחוחות נעימים של שמפו ובריחות חריפים של אמוניה. וגדלתי על ברכיהן של עשרות נשים ששערן עטוף במגבת או מרוח בצבע או מגולגל בתוך רולים או נחפך או מסורק. ושמעתי קולות צחוק ובכי וסודות כמוסים.
וידעתי לזהות פנים של ייאוש ופנים של תשוקה ופנים של עונג ופנים של שמחה, עוד הרבה לפני שידעתי לדבר. והם נצרבו בראשי, כל הפנים כולם, כמסדר פסיה השחורים של זברה בראשו של הסייח הקטן, שגם בתוך המון דוהר ידע לזהותם וללכת בעקבותיהם.
וגם אני הלכתי בעקבותיהם. כל החיים הלכתי בעקבותיהם מחפשת אותם בהמון הדוהר ונצמדת אליהם. ואני עדיין הולכת." (עמ' 286)
ליזי חלפון נולדה בבאר שבע. ואיזה סיכוי בכלל היה לה בחיים? ליזי חלפון נולדה בבאר שבע לאם שהיא עובדת נקיון, קמה מוקדם בכל בוקר ויוצאת מן הבית, ולאב העובד בנגריה, ויוצא אף הוא מוקדם בכל בוקר לעבודה. את שנות ילדותה העבירה בין בית סבתה, מטרונית השבט, לבין המספרה של דודה – סמי, הצמודה לבית הסבתא, שמוּנה להשגיח עליה בהעדרם של הוריה.
חברה שלי, נקרא לה מ', נפלה ברחוב ונגרמו לה חבלות ביד ובברך, חבלות שריתקו אותה לביתה. ומאחר שמ' חובבת קריאה, קניתי לה במתנה את "הסיפור של שם המשפחה החדש" רק כדי לגלות שהיא כבר באמצע קריאתו. מ' גם התעקשה שלא אקנה לה ספר במיוחד אלא אביא לה ספרים שקבלתי או קניתי לעצמי, אחרי קריאתם. אז חזרתי לחנות והחלפתי את הספר לשלושה ספרים אחרים (היה איזה מבצע, מאלה שאני תמיד עוצמת עיניים חזק כשאני עוברת ליד חנות, כדי שלא להתפתות), ו"איש השלג" היה אחד מהם.
אחרי "טלגרף אווניו" הארוך והמפורט, הייתי צריכה הפסקה; לא הפסקת קריאה, כמובן, כי זה עניין שלא יעלה על הדעת, אלא קריאה של ספר המסיח את הדעת לגמרי, כזה שכמעט לא יותיר עקבות בזכרון, ואף-על-פי-כן יהנה וירתק.. וספר מתח משובח הוא תמיד התשובה לצורך שכזה. ועוד יותר – ספר מתח של יו נסבו, מסדרת הארי הולֶה, הוא התשובה האולטימטיבית.
וכך קרה, שבאיחור-בלתי-מתקבל-על-הדעת, מאחר שהספר הזה יצא כבר בשנת 2015, וכבר יצא לאור ספר המשך נוסף בסדרה, הגעתי אף אל זה.
יש סופרים וסופרות שדי בכך שיוציאו לאור ספר, ומיד אשאף לשים עליו ידי ולקראו בהקדם האפשרי. מרגרט אטווד, למשל, חדלתי להמתין לתרגום ספריה לעברית, ועברתי לקרוא באנגלית, בסמוך ככל שניתן ליציאת הספר לאור. או אליס מנרו, אצלה אני דווקא כן מחכה לתרגומים, אבל זה בעיקר בגלל שהיא פחות או יותר חדלה להוציא ספרים. או קייט אטקינסון, שמאז שגיליתי אותה אני לא שבעה מלקרוא בספריה.
גם בשפת המקור יש כאלה שקראתי את כל או כמעט כל כתביהם, אופיר טושה גפלה הוא דוגמא נהדרת, שכל ספר שלו חייב להגיע אלי מיד עם צאתו לאור, ומקבל קדימות על פני אחרים. גם אשכול נבו, ואף אמיר גוטפרוינד, ומאיר שלו. כל כתביהם נקראו על ידי בשמחה רבה.
ויש גם אנה אנקוויסט ואלנה פרנטה, ובוודאי שכחתי עוד כמה סופרות מופלאות וסופרים נהדרים, שאיני מחמיצה אף ספר שלהם.
וכזהו גם מייקל שייבון. או היה, עד הספר הזה (אם לא נספור את "מסתרי פיטסבורג" שעדיין ממתין להיקרא). הכרתי אותו, את שייבון ב"איגוד השוטרים היידים", ומיד נשביתי בקסמיו. אחר כך קראתי את "פתרון סופי או תעלומת התוכי החטוף", שהיה קצת מוזר, אבל כתוב לעילא (וקצר, אז המוזרות לא באמת הציקה לי). אחר כך קראתי את "ההרפתקאות המדהימות של קוואליר וקליי", הנחשב למופתי שבין ספריו, ובו "צללתי" אל העולם המוכר בעיקר לאמריקאים – עולם הקומיקס, (ועדיין אהבתי יותר את "איגוד השוטרים היידים"), ואז בא "אבירי הדרך", שהוא חכם ומצחיק, וכתוב אף הוא לעילא.
ולכן רבו ציפיותי מן הספר הזה, החדש, עב הכרס, "טלגרף אווניו".
"המוח ממהר לסדר את המציאות מחדש כך שמה שנראה לא ייאמן נראה כעבור רגע מובן מאליו, אבל לפעמים אפשר לעכב אותו, לנסות לשמר עוד קצת את התחושה המיוחדת של הרגע שלפני., (עמ' 112 – 113)
