לא קראתי את כל ספריו של אהרון אפלפלד, משום שהם רבים עד מאד. אם כי יש סיכוי שאגיע לעוד ועוד עם השנים. את ספרו הראשון "עשן" קראתי בנעורי (עובדה ששימחה אותו עד מאד, כאשר נפגשתי עמו לפני מספר שנים בשבוע הספר בככר העיר), ומאז קראתי לא מעט ספרים משלו, רבים מהם עסקו, או סבבו סביב, מלחמת העולם השניה, השואה, היהודים בשואה.
הספר הזה שונה מהם, והוא עוסק בתקופה מוקדמת יותר, אם כי עדיין ניתן "לשייך" את גיבוריו לתרבות ממנה הגיע אפלפלד- ביתו ומולדתו.
פטר שטיין, בן למשפחה יהודית באימפריה האוסטרו הונגרית. אביו בעל חנויות במרכזים שונים בעיר ובערים סמוכות, אמו מנהלת משק הבית, כיאה לנשים מן המעמד הבורגני הגבוה, ויש להם עובדי משק הבית מקרב הגויים. יהודים הם, אך רק במוצאם. יש להם מכרים וחברים שהמירו דתם כדי שיוכלו לעסוק במשרות שיהודים אינם מתקבלים אליהן. יהדותם מתבטאת בעיקר בלידה ומוות, שאז יש להקבר בבית הקברות של היהודים, על ידי החברה קדישא המקומית.
אחותו, אולה, הנפש הקרובה לו ביותר, חולה במחלת השחפת, ונוסעת תדיר לבתי הבראה בהרים בהם האוויר צח.
האנטישמיות, שהרי ביהודים מדובר, אינה גלויה, אך אי אפשר להתעלם מקיומה. ישנן, כאמור, משרות שיהודי אינו יכול להתקבל אליהן, ישנן מכסות להשכלה, אבל הכל מתורבת, כאילו.
"… הלוא הרעה החולה שלנו היא ההנחה שרק הדברים הגדולים חשובים, עליהם אנחנו מדברים, ואז, כשאנחנו רוצים לדעת מה היה, מי היה, מה אמרו, אנחנו מתקשים." *
פורטוגל, מה אנחנו יודעות ויודעים עליה? אם הקשבנו הקשב היטב בשעורי הגיאוגרפיה וההסטוריה בימינו בתיכון או בחטיבה, ודאי נזכור את חלקם של הפורטוגלים במסעות לגילויי ארצות חדשות ונתיבי ים חדשים, אי אז במאות ה- 15 וה-16. אולי נזכור את מקומה של פורטוגל כמקום מעבר לסחורות (כולל סחורה אנושית) בין אפריקה לבין העולם החדש.
מי שהקשיבה עוד קצת בשעורי ההסטוריה היהודית, תזכור וודאי את מקומם של היהודים בספרד, שכדי להמשיך בחיים כאזרחים במקום נאלצו, בדרך זו או אחרת, להמיר דתם, ורבים מהם המשיכו לקיים בסתר מנהגי יהדות, ונקראו "אנוסים", מנהגים הממשיכים להתקיים עד היום, גם אם המקיימים אותם נוצרים גמורים, שאין להם כל קשר ליהדות.
מי שביקרה בפורטוגל במהלך השנים האחרונות זוכרת ארץ רחבת ידיים, עם מונומנטים נאדרים לזכרם של המגלים, או המושלים והמלכים בעבר, כבישים ארוכים ארוכים, לא צפופים מדי, לא צפופים כלל. רצועת חוף יפה עד להדהים, מגדלורים בנקודות מפתח, אנשים מאירי פנים.
"אתה יכול לבחור לאן אתה משתייך ולאן לא. אבל מה קורה אם המקום אליו אתה כבר לא משתייך הוא המקום היחיד שנשאר?" *
ג'רי פיגאן הרג תריסר אנשים, כולל אשה אחת ותינוקה. ג'רי פיגאן היה חיל במחתרת האירית בבלפסט, צעיר קשוח, שפילס דרכו בין הקשוחים האחרים בדרך האפשרית היחידה – בכח. עד שקבלו אותו. עד שבטחו בו. אחר כך היה צריך להיות חלק מן המחתרת האירית, אז הוא היה. הבריטים כלאו אותו לשתים עשרה שנים, עד שהגיע הסכם יום הששי הטוב, ואפשר היה לשחרר את כל האסירים.
וכמו כל לוחמי החופש, שיש הקוראים להם טרוריסטים, תלוי מאיזה צד מסתכלים – מן הצד הכובש או הצד הנכבש – משנגמר הסכסוך, והצדדים לחצו ידיים, גם אם היו חשדניים עדיין, הפך כל מי שפעם נחשד טרוריסט לאיש מכובד בקהילתו, כזה שלכל מקום שיגיע, ולא משנה מה יעשה, יכובד על ידי הנוכחים. כזה שכשיִכּון השלטון העצמי (או משהו דומה) יזכה להכרה והוקרה, ואפילו למשרה כלשהי, משום שהוא מ"אנשינו".
השלום אולי הגיע, או הפסקת האש לפחות, והסכמים נוספים הולכים ונחתמים, אבל ג'רי פיגאן שרצח שנים עשר אנשים, כולל אם ותינוקה הקטן, בפצצה שהונחה בחנותו של קצב אחד, והיתה אמורה להתפוצץ אחרי השהיה של חמש דקות, אך התפוצצה כמעט מיד, והרגה חמישה אנשים, כולל האם ותינוקה, והקצב, ועוד שניים; ג'רי פיגאן שרצח נער שנחשד במשהו, ומקום קבורתו לא נודע, ועוד חיילים בריטיים ואנשים אחרים, תמיד בשליחותו של מישהו אחר, תמיד מסיים את העבודה המלוכלכת של מישהו אחר; ג'רי פיגאן לא מצא מנוח.
עיירה אמריקאית או שמא עיר לא גדולה, כולם מכירים את כולם, פחות או יותר. מסיבת נעורים. בני ובנות נוער חוגגים בביתו של אחד מהם, שהוריו מחוץ לעיר. יש מוזיקה, יש אלכוהול, יש נערות שהתלבשו במיוחד, יש זוגות שהגיעו יחד, יש אהבות ראשונות באוויר.
יש נערה אחת שהתרחקה מעט, ונאנסה באכזריות, בחורשה, בחשכה.
אז למה לי כל הסיפור הזה?
".. בכולנו יש מין משיכה טבעית לזימה, לאלימות ולאימה. אנחנו מעמידים פנים שלא, אבל זה הטבע שלנו. כשאמבולנס עומד לצד הכביש, כל מכונית מאיטה עד כדי זחילה כדי לקבל הצצה בגוף פצוע או מרוטש. זה לא הופך אותנו לאנשים רעים." (עמ' 12)
בנסיון למנוע את הטראומה של אחרי, מחליטים ההורים, בעצת הרופאים, לטפל בנערה טיפול חדשני שישכיח ממנה את האונס, שיאפשר לה חיים בלי זכרון הטראומה.
להחלטה כזו יש גם מחיר; לא תהיינה עדויות, לא יהיו חשודים, ואם יימצא אי פעם חשוד, לא תהיה עדותה של הנערה קבילה, אם תהיה בכלל עדות כזאת.
איפה הייתם בארבעה בנובמבר, 1995? אתם ודאי זוכרים כל רגע מאותו ערב, השעות והדקות שקדמו להודעה הדרמטית, ואיך נצמדתם למסכי הטלוויזיה, וקמתם למחרת בתקווה שלא קרה דבר, וידעתם שקרה, והלכתם ברחובות, והרחובות היו שקטים, שקט אחר, שקט של פוסט טראומה, ונצמדתם עוד חודשים ארוכים לדיווחים החדשותיים של מה ואיך…
ואיפה הייתם באחד עשר בספטמבר 2001? אני הייתי בעבודה, ואיזשהו מבזק באחד מערוצי החדשות האינטרנטיים המקומיים "הקפיץ" אותי לאתר של CNN, ובו דווח הלא יאמן. ואחר כך קרסה הרשת וכולנו נצמדנו לערוצי החדשות ברדיו ובטלוויזיה, ודוּוחנו, כמו שאר העולם, על ההתנגשות השניה במגדל השני, ועל ההתנגשות בפנטגון, ושוב הפכו הרחובות לשקטים יותר, כמו בפוסט טראומה.
ואיפה הייתם באחד עשר בינואר בשעה ארבע ועשרים לפנות בוקר?
".. אף אחד לא ראה כלום. אני לא מדבר רק על אנשים, אלא כל כל מצלמות המעקב.. באף אחת מהן לא נצפו הידיים המסתוריות שהניחו את הקופסאות בפתחי הבתים או על מפתני הדירות בבניינים. ארבע ועשירם לפנות בוקר, על פי שעון ישראל. … כעבור שעה, לפי שעון לונדון. כעבור שבע שעות, לפני שעון ניו יורק. …ארבע ו- 19 דקות לפנות בוקר. כמה פעמים שמענו את השאלה הטרחנית, ' זוכר איפה היית ב- 11 בינואר בשעה 4:19 לפנות בוקר?' " (עמ' 35)
(לא מצוינת שנה, אבל ברור שזה מתישהו בעשור האחרון, כי אובמה הוא הנשיא וביבי ראש הממשלה..)
סיפור משפחה. שוב, צריך לומר, סיפור משפחה. אבא, אמא, שני בנים, שתי בנות.
משפחה כל-אמריקאית, גרים בבית פרטי, בשכונה, הילדים כבר גדלו, ויש להם ילדים משלהם.
אבל כשנכנסים לפרטים, ליחסים שביניהם ובין הסביבה, התמונה כבר לא בדיוק שלווה, פסטורלית ומאושרת. ושמא – אף פעם אין זו תמונה פסטורלית, רק דמיוננו (ועשרות הסרטים ההוליוודיים שצפינו בהם) מושך אותנו לשם.
אֶבִּי ורֶד ויטשאנק. יש להם ארבעה ילדים, אבל דֶני הוא זה הממלא את עולמה. דני שתמיד היה קצת מרוחק, שתמיד העדיף שלא לערב אותה בענייניו, שתמיד כל כך השתדלה..
דני שבגר ונעלם. מדי זמן (הרבה זמן) הם שומעים איזה דבר בעניינו, או אפילו ממנו; נולדה לו בת, הוא עבר דירה, הוא חי במקום הזה והזה, ויש לו עבודה כזו וכזו. אחר כך הם שומעים משהו אחר, ממקום אחר.
והיא מתגעגעת. לפעמים נדמה לה שהיא רואה אותו ברחוב.
"…אתם יודעים איך זה כשמתגעגעים לאדם אהוב. אתם תמיד מנסים להפוך כל זר לָאדם שאתם מקווים לראות. אתם שומעים קטע מוזיקלי מסוים ומיד אומרים לאצמכם שאולי הוא שינה את סגנון הלבוש שלו, אולי הוא העלה מאה קילו, אולי הוא קנה מכונית ואז הכנה אותה בפתח הבית של משפחה אחרת. 'זה הוא!' אתם אומרים. 'הוא בא! ידענו שהוא יבוא; תמיד..' אבל אז אתם מבינים כמה פתטים אתם נשמעים, ואתם הולכים ומשתתקים, ולבכם נשבר." (עמ' 43)
יש ימים כאלה, שאת מרגישה שממש אי אפשר לקרוא עכשיו ספר "רציני", שאי אפשר עכשיו להתעמק בטקסטים מורכבים, שאי אפשר, ממש אי אפשר לעקוב אחרי עלילה לא לינארית. בדיוק בשביל ימים כאלה הומצאה ספרות-המתח-הבלתי-מחייבת; ספרים שאפשר לקרוא ולשכוח מיד אחרי שקראת (האמת שהסקירה הזו תזכיר לי, גם אם אשכח, לפחות שקראתי, אם לא את העלילה). ספרים שמונעים שינה, למרות העפעפיים הצונחים, ספרים המהווים "ניקוי ראש" מוחלט, שאחריהם אפשר לחזור ולקרוא ספר (קצת או הרבה) יותר רציני.
כזה בדיוק הוא "בלתי נראה". ספר ש"נבלע" בתוך כמה שעות (למרות שהתכוונתי "למשוך" אותו כל השבת). שגרם לי לוותר על שנת הצהריים של יום ששי (שינה מקודשת לכל הדעות), שלא הניח לי להרדם, שלמרות שהיו לי חשדות לגבי החשוד העיקרי, הרי שהתבדיתי (וזה הרבה יותר כיף). בקיצור, כזה שכדאי (אבל כדאי גם שיהיה זמן לקרוא בו, אחרת כל היום תרצו לחזור אליו).
אֶמִי דוקרי היא סוכנת אף.בי.איי. בחופשה. חופשה משום שהיא מתעקשת כי הדליקה בה מתה אחותה התאומה לא היתה "סתם" תאונה, ויותר מכך – ששריפות נוספות, בהן נספו אנשים אחרים, אף הן אינן תאונות, אלא שיש מאחוריהן רוצח סדרתי מתוחכם, המצליח להסוות את מעשיו, כך שכל שריפה נראית כאילו היתה תאונה, נר שהושאר דולק ונפל, סיגריה אולי. שום סיבה לחקור, שום סיבה לבדוק מעבר לבדיקות שלא מצאו סימנים להצתה.
לא קראתי את כל ספריו של אהרון אפלפלד, משום שהם רבים עד מאד. אם כי יש סיכוי שאגיע לעוד ועוד עם השנים. את ספרו הראשון "עשן" קראתי בנעורי (עובדה ששימחה אותו עד מאד, כאשר נפגשתי עמו לפני מספר שנים בשבוע הספר בככר העיר), ומאז קראתי לא מעט ספרים משלו, רבים מהם עסקו, או סבבו סביב, מלחמת העולם השניה, השואה, היהודים בשואה.
