אפי (יופומיה) סטיוארט-מוריי, האחרונה לשושלת סטיוארט-מוריי, ככל שידיעתה מגעת, ואמה – נורה (אלאונורה) נמצאות על אי בצפון סקוטלנד בבית בודד, סחוף רוחות, בעת סופה סוערת למדי. איש אינו מגיע לאי ולבית, גם אי אפשר להגיע. נותר עוד מעט מזון במזווה. החיבור לחשמל רופף (אם בכלל), נותר עוד מעט חומר להסקה ויש לקוות כי הסערה תחלוף […]
בסוף הספר (לא ספויילר) יש שתי ילדות מתות. שתי ילדות השוכנות בממלכת הילדים התת-קרקעית, כפי שהגדירה זאת אחת משתי האמהות של הילדות המתות – נורית פלד אלחנן, אמה של סמדר אלחנן. סמדר אלחנן פלד נהרגה בפיגוע במדרחוב בן יהודה ביום 4 בספטמבר, 1997. בת 14 היתה במותה. At first when you hear about an explosion, […]
כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, אך האומללות, אומללות כל אחת בדרכה. וכך גם האוטופיות והדיסטופיות; כל האוטופיות דומות זו לזו, וכל הדיסטופיות שונות, כל אחד בפני עצמה, כמו גן עדן אחד מול שבעה מדורי גיהינום. J הוא מין דיסטופיה שכזו, שונה מאלה שהכרנו, אם כי נוכל למצוא בה היבטים דומים, מופעים מוכרים מדיסטפיות אחרות. […]
הספר "סיפורה של שפחה" יצא לאור לראשונה בשנת 1985. הספר נחשב אייקוני בזמנו, אבל איכשהו, עם השנים, נשאר חקוק בעיקר בלבם וזכרונם של אוהדי אטווד האדוקים. ב-1990 נעשה סרט על פי הספר, שלא זכה להצלחה גדולה, או לשבחים מרובים, ועל כן נשכח מלב. (ראיתי את הסרט, פעם, והוא בהחלט מומלץ.) ואז, בשנת 2016, שלושים שנים […]
“Look around at any seaside beach in summer,” she had said, “and there’ll be a hundred pedophiles enjoying themselves in their natural hunting ground.” (pp. 54) שוב קייט אטקינסון בספר שבו עולה הסחר בנשים, בילדים וילדות, ובאלימות כלפי חסרי ישע בכלל. ושוב ג'קסון ברודי, בפעם החמישית. יותר נינוח, פחות רעב, יותר מפוקח. וגם – פחות […]
בתקופה האחרונה ישנה איזו מגמה מעניינת למדי בעולם ספרות המתח: ספרי מתח "בהמשכים", כשההמשכים נוגעים אך ורק לעלילותיהם ולחייהם הפרטיים של גיבורי הספר – הבלשים / השוטרים / החוקרות; תמיד היו גיבורים ש"עברו" מספר לספר, אולם חייהם הפרטיים כמעט ולא נכנסו לספרים עצמם, אלא רק באזכורים רחוקים. המגמה העכשווית הופכת את חייהם של הגיבורים והגיבורות […]
לונדון. מלחמת העולם השניה. כן. שוב. כמו בעבותות קסם נמשכת אטקינסון אל אותה התקופה, אל אותו המקום. שוב כמו ב – “Life After Life” והמשכו “A God in Ruins” מספרת לנו אטקינסון על האנשים ה"לא-באמת-חשובים", הפיונים, לכאורה, שמעשיהם, כל אחד ואחת בנפרד, לא באמת שינו את מהלך המלחמה, אבל ביחד השפיעו גם השפיעו (או שלא, […]