לונדון. מלחמת העולם השניה. כן. שוב. כמו בעבותות קסם נמשכת אטקינסון אל אותה התקופה, אל אותו המקום. שוב כמו ב – “Life After Life” והמשכו “A God in Ruins” מספרת לנו אטקינסון על האנשים ה"לא-באמת-חשובים", הפיונים, לכאורה, שמעשיהם, כל אחד ואחת בנפרד, לא באמת שינו את מהלך המלחמה, אבל ביחד השפיעו גם השפיעו (או שלא, כלל לא בטוח).

ג'ולייט ארמסטרונג, אשה צעירה מאד, חדורת אידיאלים ופטריוטית לעילא החליטה להתגייס לטובת המאמץ הצבאי שעתיד היה להגיע, או לא, תלוי במדינאים, מי יהיה ראש הממשלה ומי ימלוך, באנגליה של שנת 1940. מדינות אירופה החלו כבר ליפול בפני המגף הגרמני, ובאנגליה טרם הוחלט האם לנקוט במדיניות של בדלנות, ובתמורה יימנע כיבושה של הממלכה, או להתערב, לקחת צד, ולהסתכן.

“Juliet felt rather ashamed, as her mind had been on what dress to wear this evening rather than bottomless pits of evil. The war still seemed like a matter of inconvenience rather than a threat. The Finns had just capitulated to the Soviets, and Hitler and Mussolini had recently met at the Brenner Pass to discuss their “friendship,” but real war, the one where you might be killed, still seemed a long way away. Juliet was currently more concerned with the introduction of meat rationing.” (pp 63)

אפשר עוד לצאת למועדונים ולקולנוע, אבל כבר יש קיצוב במזון, ויש כבר חיילים הנמצאים באירופה, וכלל לא בטוח איך ומתי ישובו.

ג'ולייט גוייסה לסוכנות הביון – MI5 – לחוליה שתפקידה היה לעקוב אחרי בריטים המגלים אהדה מוגברת למשטר הנאצי (ובל נשכח כי גם יורש העצר, שנאלץ בסופו של דבר לוותר על כסאו, היה אוהד כזה), ובתוך כך אוספים ומעבירים ידיעות על הערכות ההגנה האזרחית והצבאית במקומות שונים.

כן, לא כל הבריטים סלדו מן הנאצים והפשיסטים; היו בהם לא מעט שנטו אהדה רבה למשטרים האלה, ופיתחו טינה כלפי אויביהם, אלה שניתן להאשימם בכל הצרות שבעולם, עניין נוח למדי.

“The blame generally has to fall somewhere, Miss Armstrong. Women and the Jews tend to be first in line, unfortunately.” (pp. 51)

“…must be awfully handy to have a scapegoat for the world’s ills. (Women and the Jews tend to be first in line, unfortunately.” (pp. 87)

הצוות בו עבדה עסק בהקלטות ובהאזנות לשיחות בין חברות וחברי קבוצה קטנה תומכי המשטר הנאצי שנאספו באופן די קבוע בדירת מסתור מסוימת, כדי למסור ידיעות שונות לנציג הגסטאפו.

משימה אחרת שהוטלה עליה כללה התחזות ומעקב אחרי קבוצה גדולה יותר, מעין מסדר, אף הוא של תומכי הנאצים, שניסו להשפיע בדרכים שונות על קובעי ההחלטות והמדיניות מחד וטוו קשרים, מנוגדים לחוק, עם האויב.

בין כל הסובבים אותה, לא תמיד ידעה מי מ"שלנו" ומי לא. המרגלים ומרגלי הנגד, גם בתוך המדינה, רבו עד מאד, ואי אפשר היה שלא לתהות מי עבר את הקווים ומי לא.

ב"קפיצה" על פני הזמן, לוקחת אטקינסון את הקוראת אל שנות החמישים; המלחמה כבר תמה, אך תוצאותיה עדיין ניכרות בשטח. לונדון עדיין לא שוקמה לגמרי, הכלכלה עדיין לא התאוששה, החיים של כולם שונו לגמרי.

ופעם מרגלת, תמיד מרגלת; פעם מגויסת תמיד מגויסת, ולאחר תום מלחמת העולם השניה הפכו בעלי הברית של פעם לאויבים החדשים. המלחמה הקרה בין גוש המזרח לגוש המערב הביאה איתה עניינים חשאיים חדשים, רק שה"משחק" נראה דומה למדי לזה של פעם. שוב מעקבים, שוב אי אפשר לדעת מי מ"שלנו" ומי לא, שוב נקראת ג'ולייט לקחת חלק בעניינם הקשורים ב"שירות".

רק הצלקות נשארות אותן צלקות. רק השייכות הופכת ערטילאית יותר ויותר.

“It was the war, Juliet thought, remembering the photograph of the flamingo’s creased wife, it has made refugees of us all.” (pp, 219)

הספר נפתח בשנת 1981, בתאונת דרכים בה נפגעת ג'ולייט בצאתה מקונצרט, וכל הספר הזה מורכב מן הזכרונות העולים בה מן השנים "הקובעות" אלה של המלחמה ואלה שלאחריה. היא והאנשים הסובבים אותה, כאשר הנאמנות, בסופו של דבר, ניתנת לקבוצת החברים הקרובה, קבוצה שנוצרה בתוקף הנסיבות, בתוקף החיים.

לא כל הקצוות סגורים לחלוטין בספר הזה, לא כל מניעי הדמויות ברורים ונהירים, ואף-על-פי-כן אצל אטקינסון כמו אצל אטקינסון, נפתח צוהר לתקופה ולמקום שהיו פעם, והם רחוקים למדי מן הקוראת בת ימינו, וקשה עד מאד להניח את הספר מן הידיים. נפתולי העלילה, הדמויות המתחלפות, המעברים בין העשורים, כל אלה הופכים (גם) את הספר הזה לכזה שכדאי למהר ולקרוא.

כי אטקינסון.

“But then, what constituted real? Wasn’t everything, even this life itself, just a game of deception?” (pp. 260)

Transcription – Kate Atkinson – הוצאת:  Little. Brown and Company

352 עמודים

לרכישה (בכל הפורמטים)