העשב – קלוד סימון

"… ההיסטוריה אינה סדרה מקוטעת של תאריכים, בריתות וקרבות מרהיבים ומצלצלים (שכמוהן בסופו של דבר כמחלות, מגפות, שיטפונות ושאר זרעי פורענות שמתגלעים מפעם לפעם ומתרחשים בשעות, במקומות ובתאריכים מוגדרים מראש, כמו למשל מלחמות שוורים או מותו הנצחי של אדיפוס) אלא להפך, היא חסרת גבולות, לא רק מבחינת הזמן (אינה עוצרת, אינה מאטה, אינה נקטעת לעולם, נמשכת ברצף כמו סרטי קולנוע המוקרנים שוב ושוב, חוזרים ומציגים אותה עלילה מטופשת) אלא גם מבחינת התוצאות, ללא כל הבחנה בין המשתתפים, המלחמה עצמה כבר אינה נערכת – כלומר נסבלת, כלומר נישאת,  נכאבת … – רק בידי גברים שכוחם במותניהם אלא בה במידה בידי ילדים וגברות זקנות כמוה, חבושות כובע, עוטות כפפות, עשויות לבלי חת, מסוגלות לשבת ישיבה זקופה על מזוודתיהן, כאילו רק באו לביקור, שבעים שעות ויותר, בתוך קרון בהמות, באמצע השדות, בהפצצות, בתחנות רכבת גדושות המון צורח ומפגינות … כל כך הרבה אומץ ושלוות נפש – או חוסר מודעות…. לפחות את זה למדנו: שאם לסבול את ההיסטוריה (לא להשלים אִתה: לסבול אותה) משמע לעשות היסטוריה, אזי הקיום הדהוי של גברת זקנה הוא-הוא ההיסטוריה עצמה, חומר הגלם שלה…" (עמ' 28 – 29)

 הזמן – הווה; בחדר האחד שוכבת על ערש דווי מארי. בחדר השני סאבין ופייר, בעלה, אחיה הצעיר (בהרבה) של מארי; פעם היתה אחות נוספת, אוז'ני, מבוגרת יותר. אך היא כבר מתה. שתי האחיות וויתרו על חייהן, מעולם לא נישאו, לא ילדו ילדים, לא אהבו. תמיד חיו יחד, הטליאו בגדיהן כדי לחסוך בהוצאות. בכלל חסכו בהוצאות כדי שפייר, האח הקטן, שעכשיו הוא כבר לגמרי לא צעיר, יזכה להשכלה, שתפתח לו את הדרך לחיים טובים יותר מזה של אביהם, שהיה איכר אנלפבית. סאבין, אשה לא צעירה אף היא, שותה לא מעט ומלהגת לא מעט גם כן, אף אם אין איש מקשיב, מתנה באזני פייר את טענותיה בדבר בגידותיו האמיתיות או המדומות, ואין היא שועה לנסיונותיו לענות לה. ובחדר השלישי – לואיז, כלתם של סאבין ופייר, אשת בנם ז'ורז'. ז'ורז' שבחר לחזור להיות אכר, כושל למדי, יש לציין, ז'ורז' שהיא, לואיז, תוהה אם עליה להשאר עימו או לברוח עם מאהבה, משום שהקיום הזה, במקום הזה, מעיק עליה.

וזהו. אין באמת עלילה, או סיפור מעשה עם התחלה, אמצע וסוף, אלא רק תאור מצב. מצב הווה. וכל העבר שהוביל לאותו הווה.

 "… התמונה  אשר תוארה ללואיז בדיעבד – התרחשה כך: דמויות, קבוצת דמויות יושבת בנחת תחת עץ הערמון הגדול, כמו באחד הציורים האימפרסיוניסטיים שיושבים בהם גבירות ואדונים בבגדי קיט על כיסאות וכורסאות נצרים סביב שולחן, ועל השולחן מונח מגש ועליו משקאות קרים, טבע דומם עם קנקן לימונדה וספלים או צלחות לבנות שמכחילות בצל הסמיך, הדמויות עצמן מתבלטות כצלליות כהות על רקע הגן המואר והמרצד, הפוינטליסטי, כולם מסבים את ראשיהם בבת אחת לקול חריקת השער, מביטים בה באיזו תדהמה, בלי להבין .. כל זאת בכמה רגעים קצרים של הפתעה, של תדהמה, עד שהגבר הזקן (אבל אז עוד לא היה זקן…), קם ממקומו והחל לרוץ… לעבר הצללית השחורה והזעירה, אומר "אלוהים אדירים!", אומר: "אלוהים אדירים, מארי, איך הגע…" …. " (עמ' 24 – 25)

מארי, האחות שעכשיו, בזמן הווה, גוססת, מסרבת להעלם אל האין, ודועכת אט אט, עד שמאבדת כמעט צלם אנוש, ועדיין חרחוריה ממשיכים למלא את הדממה. מארי שהיתה פעם אשה צעירה, ואחר כך קצת פחות, ואז באה המלחמה, וברחה כמו כל האנשים האחרים אשר ברחו מן הערים הגדולות שהלכו ונכבשו על ידי האויב, ונסעה בדרכים לא דרכים את החווה, במשך כמה ימים, ברכבות מסע, ובקרב המון מבוהל ומיוזע, כשכל רכושה החשוב צבור במזוודותיה אותן נטלה עמה, והצליחה להגיע כמו לא עברו עליה כל תלאות, ומטפחתה ללא רבב, וכולה התנצלויות כי נבהלה וברחה.

ואחר כך נשארה.

ועכשיו, בזמן הווה, היא גוססת.

ולואיז, כמו קשור גורלה בגורלה של מארי הגוססת, לא תשנה דבר בהווה, עד אשר תיתם הגסיסה, ומארי תלך לעולמה.

ובינתיים, לתוך ההווה נשזר העבר. בפיתולי פיתולים נשזרים תאורים ודיאלוגים, ותמונות, עד שהקורא/ת נאלץ/ת לעצור לרגע, כדי להבין איזה זמן מתואר במלים הנקראות עכשיו, ומיהם האנשים המתוארים, מיהו או היא המואשם או מואשמת באי-נאמנות. ושוב חוזר ההווה, ושוב נשזר העבר.

וכך צריך לקרוא את הספר הזה: יש לפנות זמן, כמה שעות בסך הכל, שהרי הספר אינו ארוך, ולקראו מכריכה (קדמית) עד כריכה (אחורית), בלי להפסיק, בלי להחמיץ אף מלה, או סימן פיסוק, או סוגריים, או סוגריים בתוך סוגריים, ולהגיע עד סופו, כמעט בלי נשימה. אבל לא להפסיק באמצע. כי קשה עד מאד, אם הפסקנו, להמשיך את חוט המחשבה מאותה נקודת הפסקה. כי אין פרקים לספר, והפסקאות ארוכות ארוכות. קריאה מאתגרת משהו.
אבל אסור לוותר. וכדאי עד מאד לקרוא. משום הכתיבה הנפלאה, משום התאורים הקורמים ממש אור וגידים, עד שאפשר לדמיין כל תמונה וכל התרחשות.

וטוב שיצא הספר הזה לאור בעברית, גם אם באיחור ניכר.

ועוד משהו שמצאתי:

"… חוכמה קטנה היא לחפש את הרגע המדויק שבו התקבלה החלטה ואת הסיבות שהוליכו אליה, כמעט כמו לחפש את הרגע המדויק (ואת הסיבות) שבו (שבעקבותיהן) אדם נדבק בשפעת, הוודאות היחידה שיכולה להיות בנוגע לאחת או לאחרת (להחלטה או לשפעת) מתקבלת רק לאחר שאחת מהן כבר הופיעה על פני השטח, כלומר זמן רב לאחר שכבר השתרשה; …" (עמ' 113)

 

העשב – קלוד סימון. תרגום ואחרית דבר: לילך נתנאל ועילי ראונר. הוצאת: עם עובד. 207 עמודים

L’Herbe – Claude Simon

 

לרכישה

(לא מצאתי לדיגיטל)

Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *