סיפור אימה אחד, קצר, נקרא כך: האיש האחרון בעולם ישב בחדר ולפתע שמע דפיקה בדלת.

גם כותבת הממואר הזה נשארה לבדה בעולם, בכל אופן בעולם שהכירה. נשארה לבדה, ואף אחד לא בא להציל אותה (איכשהו זה נשמע לי כל כך מוכר).

אשה אחת, לא לגמרי צעירה, אלמנה שעיתותיה בידיה, הוזמנה לכמה ימים לבלות עם  זוג חברים בבקתת הציד שלהם.

למרות שהיא אוהבת את חייה לבד, ונוטה להסתגר בביתה, לחברתה זו, לואיזה, היא נענית בדרך כלל.

"ב- 30 באפריל הזמינו אותי בני  הזוג ריטלינגר לנסוע איתם אל בקתת הציד. באותה עת חלפו שנתיים מאז שהתאלמנתי, שתי הבנות שלי כבר היו כמעט בוגרות, ויכולתי  לחלק את זמני כראות עיני. למרות כל זאת ניצלתי מעט מאד מחירותי. תמיד הייתה לי נטייה להסתגר, והרגשתי הכי טוב כשנשארתי בבית. רק את ההזמנות מלואיזה דחיתי לעיתים נדירות. …" (עמ' 9)

כשהגיעו לכפר אספו את הכלב שתמיד התלווה אליהם, שונר שמו, ונסעו לבקתת הציד, שהיתה בית קטן עם כמה חדרי שינה, מוכן ומצויד ליותר ממספר ימים, שמא תפרוץ איזו מלחמה איומה, ותמיד כדאי להיות מוכנים. בני הזוג נסעו אל הכפר עם הכלב, כדי לקנות כמה דברים שחסרו בבקתה, והיא, המספרת נשארה לבדה, נקתה מעט, סדרה ומשחלפו השעות והזוג טרם שב, פרשה למיטתה.

בבוקר הם לא היו, רק הכלב חזר, מפוחד כולו.

יצאה לדרך המובילה אל הכפר, כדי לבדוק, אולי ארע דבר מה. הנוף היה יפה, מזג האוויר נעים למדי. עד שנתקלה, פתאום, בקיר. קיר שקוף לגמרי, שאי אפשר לראות. ניסתה לעקוף משמאל, מימין. הקיר היה שם.

"אולי השעות שחלפו אחר כך היו איומות כל כך שנאלצתי לשכוח אותן; אולי רק ביליתי אותן במעין שיתוק. אני לא זוכרת. חזרתי לעצמי רק לקראת שתיים בצהריים, כשחציתי את הגיא עם שונר." (עמ' 23)

בשלב הזה התחילה ללכת לאורך הקיר, לחפש את המקום בו הוא נגמר, כשהבינה שהוא ארוך, החלה לסמן את דרכה, כדי שתוכל לראות, אם לא את הקיר, הרי שאת המתווה שלו.

עד שהבינה שאין היא יכולה למצוא את סופו של הקיר.

את הממואר כתבה בשלבים מאוחרים יותר של זמנה שם, הסתמכה על רשומות יומיות שעשתה לעצמה כדי לזכור את הימים והשעות, ומה עשתה בכל יום.

"כשאני חושבת עכשיו על האישה שהייתי פעם, לפני שהקיר נכנס לחיי, אני לא מזהה בה את עצמי. אבל גם האישה שרשמה בלוח השנה ש־10 במאי היה יום ספירת המלאי, גם היא כבר זרה לי מאוד. בהחלט היה נבון מצידה להשאיר מאחור את רשימותיה כך שאוכל להפיח בהן חיים חדשים בזיכרוני. אני שמה לב שלא כתבתי את שמי. …" (עמ' 37).

משום כך הסיפור עובר לעתים לארועים שקרו מאוחר יותר מן הקו הלינארי, כך שלקוראת לא מצפות הפתעות בסופו של הספר, היא רק יודעת, הקוראת שמשהו נורא עתיד לקרות בסוף, היא גם יודעת מהו, רק את תאורו עדיין לא קראה.

וכך החלה המספרת להתרגל לחייה לבד, עם הכלב, יש לדאוג למזון, לאש באח, לסדר את הבית, לרחצה, להתכונן לתקופה ארוכה, שאולי תתקצר, אם יבואו לקחת אותה, להציל אותה.

היא למדה איך לנסר עצים ולחטוב אותם לבולי עץ שיתאימו לתנור החימום, ערכה את המזון שנאגר בבקתה, כך שחלקו ישמש לאכילה וחלקו ייזרע לעתיד לבוא, והחלה לבנות לעצמה חיים של לבד. משק אוטרקי לגמרי.

בשלב מאוחר יותר נוספו למשק הבית פרה שמצאה את דרכה אליה, וחתולה, ולאלה צריך היה לדאוג, ואלה היו בני השיח היחידים שהיו לה.

ומשום שהיה לה זמן רב לעצמה, יכולה היתה להרהר ולהעלות מחשבות, שהעלתה גם על הכתב, משום שזה היה השיח האנושי היחיד שהיה לה; מחשבותיה על הנייר.

"…החירות שלנו במצב עגום מאד. היא כנראה מעולם לא התקיימה אלא על הנייר. על חירות חיצונית בכלל אין מה לדבר, ומעולם גם לא הכרתי אדם שהייתה לו חירות פנימית. ומעולם לא חשתי שיש בזה משהו מביש. אני לא רואה מה בלתי מכובד בלשאת בעול כמו כל בעל חיים ובלמוּת בסוף כמו כל בעל חיים. אני אפילו לא יודעת מהו כבוד. אין כבוד בלהיוולד ולחיות, אלה דברים שקורים לכל יצור חי ומלבד זאת אין להם שום משמעות.  …" (עמ' 62)

"היום כשאני חושבת על האישה שהייתי פעם, האישה בעלת הסנטר הכפול הקטן שהתאמצה כל כך להיראות צעירה מכפי גילה, אני חשה חיבה מועטה כלפיה. אבל אני לא רוצה לשפוט אותה בחומרה. הרי מעולם לא היתה לה אפשרות לעצב את חייה במודע. כשהייתה צעירה היא נטלה על עצמה עול כבד שלא ביודעין והקימה משפחה, ומאז ואילך היא תמיד נדחקה אל תוך שפע מעיק של חובות ודאגות. רק ענקית מהאגדות הייתה יכולה להשתחרר מהכבלים האלה, והיא בשום אופן לא הייתה ענקית, אלא אך ורק אישה מיוסרת ושחוקה ששכלה ממוצע, ועוד בעולם שמוּטה לרעת הנשים והיה להן זר ומאיים. על הרבה דברים היא ידעה מעט מאוד, ועל הרבה דברים לא ידעה דבר; באופן כללי שרר בראשה אי סדר נורא. הדבר הלם את החברה שחיה בה, שהייתה רדופה בוּרות וטרדות בדיוק כמוה. אלא שיש דבר אחד שאני רוצה לזקוף לזכותה: היא תמיד חשה אי נחת עמומה וידעה שכל שהיה לה היה מעט מדי." (עמ' 68)

בהמשך החליטה להתמקד בהווה, בכאן ועכשיו, לתכנן רק כיצד להשאר בחיים, כיצד לשמור על החיות שסביבה, לא לעסוק במה שהיה לה, במה שאבד לה.

כי מחשבות שכאלה יכולות להביא ליאוש.

"…שנתי אמנם השתפרה, אך המשכתי לחלום חלומות. התברר לי שקור הרוח שבו התמודדתי עם מצבי עוד מהיום הראשון היה בסך הכל סוג של סם הרדמה. כעת הסם הפסיק להשפיע, ופיתחתי תגובה נורמלית לאובדן שחוויתי. הדאגות שהעסיקו אותי בנוגע לבעלי החיים שלי, תפוחי האדמה, החציר, נדמו לי הולמות את הנסיבות ולכן נסבלות. ידעתי שאשלים איתן, והייתי מוכנה להתמודד עימן. לעומת זאת הפחד שתקף אותי בלילות היה עקר, פחד מדברים שחלפו ומתו, מאלה שלא יכולתי להשיב לחיים, ובחשכת הלילה נותרתי חסרת אונים מולו. סביר להניח שהחמרתי את מצבי במו ידי מפני שנאבקתי כל כך בהתמודדות עם העבר. …" (עמ' 107)

"… יש שעות שבהן אני מצפה לימים שבהם לא יהיה עוד דבר שליבי יוכל להיאחז בו. אני מותשת מכך שהכל נלקח ממני שוב ושוב. אין לי דרך למנוע את זה, שכן כל עוד יש ביער יצור שאני יכולה לאהוב, אכן אוהב אותו; ואם יום אחד באמת לא יישאר כלום, אני אפסיק לחיות. …" (עמ' 130)

"… אני רובוטית גרועה, אני עדיין בן אדם שחושב ומרגיש, ומשני ההרגלים האלה לא אוכל להיגמל. לכן אני יושבת כאן וכותבת את כל מה שקרה, ואני לא מטרידה את עצמי בשאלה אם העכברים יכרסמו את כתבי או לא. העיקר לכתוב, ומאחר שאין עוד שיחות אחרות, עלי להמשיך לקיים את השיח הפנימי האינסופי. …" (עמ' 170)

"… חלפו שנתיים ביער, ועלה בדעתי שאני כבר כמעט לא חושבת על כך שבסופו של דבר ימצאו אותי. …" (עמ' 209)

בסופו של הספר ישנה אחרית דבר שבחרתי שלא לקרוא, כי נראה לי שהספר מצליח להביא את רוחו גם בלי שאזדקק לפרשנות.

גיליתי גם שהספר יצא בעבר, בהוצאה אחרת, ואזל מכבר, ועתה יצא בתרגום חדש ובהוצאה חדשה.

ספר מרתק, מעורר מחשבה, וכדאי מאד לקראו.