את הספר הזה אפשר לקרוא, ב"גזרת" הטראש הבלתי מזיק, ושיש בכוחו לרתק מספיק כדי לקראו עד הסוף.  מה שאין הספר הזה, למרות ההצהרה על הכריכה, הוא מותחן. אין כאן באמת תעלומה שצריך לפתור, אין כאן רמזים שצריך לעקוב אחריהם. יש כאן טכניקת כתיבה של שזירת שני סיפורים, האחד בתוך השני, ונסיון לפענח מה הקשר ביניהם, עד שברור לקוראת שאין לה מה לנסות, הקשר יתברר כשהסופרת תמצא לנכון.

לעומת זאת, הסופרת מקלה לגמרי על זיהוי הדוברת; זו שאינה מזדהה בשמה עד השליש השלישי של הספר  נכתבת בגוף ראשון  ללא ציון תאריך, ושתי האחיות: נטלי, נט, וקתרין, קיט, מזוהות בכותרות הפרקים בשמן ובמועד הכתיבה.

עוד יש בספר הזה יחסי אחיות במשפחות מעורערות, זו של קיט ונט, משפחה שהממון חסר בה באופן תדיר, שביניהן לבין אמן היה קשר אוהב ומכמיר לב, ובינן לבין עצמן קשר שמחד הוא רב עוצמה, שתיהן נגד כל העולם, ומאידך, בבגרותן הקשר הזה נפרם והופך טעון ככל שחולפות השנים, והבחירות השונות של שתיהן בבגרותן מעמיקות את הפירוד.

ותמיד נשאר הזכרון והגעגוע שאינו מרפה.

"רוב האנשים לא מחבקים עם כל הלב. החיבוקים שלהם קצרים מדי, חובה שצריך לבצע במהירות, עניין רשמי. לא החיבוקים של קיט. היא נאחזת בך כאילו היית סירת הצלה ולא מרפה, לא מותירה ספק באשר לכמה היא אוהבת אותך. אף אחד לא מחבק כמו קיט.
היא קיבלה את זה מאמא שלנו. "(עמ' 288)

זוג האחיות השני, המסופר רק מפיה של האחת, שאינה מוזכרת, כאמור, בשמה, עד שלב מתקדם בספר, בא מבית מתפקד פחות, שבו האב נקרא "סֶר", אדוני, שאינו חוסך שוטים מבנותיו, שוטים שאינם שורטים בבשר, אבל משאירים צלקות לתמיד בנפש. כל אחת מהן נדרשת לאסוף נקודות, בכל יום, על ביצוע מטלותיהן, והתנהגויותיהן, ורק מספר מסוים של נקודות מספיק כדי לנוח. האב אף לא מאפשר לשתי הבנות ליצור ביניהן בריתות, ומסכסך ביניהן תדיר, הכל כדי לשמור על שלטונו המוחלט. האם נמצאת אף היא בחשש מתמיד ובהסתגרות ככל שהיא יכולה, נתלית באמונה, ואינה משמשת מגן אמיתי לבנותיה.

מובן שגם בין שתי האחיות האלה חל פירוד במהלך השנים, פירוד שתחילתו בבריחתה של האחות הגדולה, ג'ק, מיד כשאפשר היה, והאחות  הקטנה, המספרת, נותרה מאחור, להתמודד לבדה.

עוד יש בספר הזה, ממש בתחילתו, מפה. מפה היא אמצעי לרתק את תשומת לבה של הקוראת, בדרך כלל בספרי פנטזיה, כדי להמחיש בפניה את העולם שתיכף תגלה, אולם, אפשר להשתמש במפה גם בספר שעניינו העולם הנוכחי המוכר לכולנו, והמפה משמשת כאן בעיקר כאמצעי ללכידת תשומת הלב.

החלק המרתק בספר הוא המקום בו ייפגשו שלוש המספרות, קיט, נט והמספרת חסרת השם, אי מבודד ובו קהילה סגורה של מדריכים, ואנשים ונשים אובדי דרך המבקשים לעצמם מקום להרפא ולמצוא דרכם בחזרה לחייהם, או ליצור לעצמם חיים אחרים. לקהילה הסגורה יש מאפיינים לא מעטים של כת, ובהחלט מרתק לעקוב אחרי יחסי הכוחות בין האנשים והנשים הנמצאים בה, טקסי המעבר והמחוייבות, השליטה  המוחלטת או הכמעט מוחלטת של "המורה"  בקהילה, תוך הפעלת מניפולציות שאינן נראות כאלה למי שבתוכה.

עוד יש לספר הזה סוף (לא, לא אגלה כאן מהו) שנראה לי כאילו הסופרת לא באמת ידעה איך "לסגור" את הספר, ועל כן, הסוף לא באמת משכנע (כמו חלקים אחרים בספר.

בשורה התחתונה – אפשר לקרוא את הספר הזה, הוא לא מזיק, ויישכח די מהר, הוא מהפך דפים, ובימים שכאלה, כל הסחת דעת יכולה להיות מבורכת.