בילדותי נוגנו לנו תקליטים ארוכי נגן, בשעת מנוחת הצהריים, ובהם סיפורים ומוזיקה.  כך שמענו (בעיקר) את "פטר והזאב" של פרוקופייב, ומעט פחות את "מדריך לתזמורת לבני הנעורים" של בנג'מין בריטן.

בנותי ובני שמעו כבר סיפורי ילדים בקלטות, כאלה שאלכס אנסקי היה הקריין בהן. קלטות שנפתחו במלים: "שלום ילדים, כאן אלכס" והם היו נרדמים כשבאזניהם מהדהד קולו (וזה אחרי הסיפור-שלפני-השינה מתוך אחד הספרים שהיו בבית).

נכדי ונכדותי יש להם כבר גישה לכל הטוב (והפחות טוב) שיש ברשת, כך שסיפורים לא מעטים מוגשים להם כעת במראה ובשמע בו זמנית.

ועדיין נשארה הנישה של ספרים לשמיעה, אם למי שיש להם קשיי ראייה, אם לאנשים בדרכים או בצעידה בפארק או על חוף הים, אם למי שמעדיף ספרים בשמע על פני הכתוב או בנוסף לכתוב.

אני מודה ומתוודה שהנישה הזו היתה די זרה ומוזרה לי, משום שאני נהנית לעתים לדפדף דף אחד או שניים (או חמישה פרקים) אחורה, כדי להזכר באיזה עניין, אם משום שאני נוטה "לסמן" לי משפטים אלה או אחרים בספר, כדי לחזור אליהם אחר-כך או כדי להשתמש בהם בביקורת, ואם משום שכך אני רגילה; להכיר סיפור דרך העיניים ולא דרך האזניים.

לאחרונה, לאחר שקניתי את "The Testaments" קבלתי מאמזון ספר שמע, ובחרתי לשמוע אותו הספר, במקביל, או "כמה צעדים" מאחורי הספר לקריאה, ובכך העשרתי את חווית הקריאה בספר הזה.

בימים האחרונים, נמנעה ממני חווית הקריאה, מטעמים שאין לציבור הרחב עניין בהם, ועל-כן פניתי אל ספריית השמע הקטנה המותקנת על הטלפון הסלולארי שלי. ספרייה שנחנכה לפני כחצי שנה עת קבלתי ממעין הרוגל הנפלאה קוד לשמיעת הספר שלה "יער" (שראוי לביקורת משל עצמו), ולמרות שלא ידעתי מתי אזכה לשמעו, הורדתי בשמחה.
אחר כך הגיעו ימי קורונה, והוספתי לי מעט ספרים שהוצעו ללא תשלום, ועדיין לא מצאתי לי זמן להאזין להם, עד שהגיעו, כאמור, ימים שבהם עדיף לתת לעיניים מנוחה.

לצערי הרב, כאשר ביקשתי להאזין ל"אגם הצללים" נתבשרתי כי "תקופת ההשאלה של הספר נסתיימה ואני מוזמנת לקנותו". ובכן, מאחר שכבר קראתי את העותק המודפס, וכל שביקשתי היה אך "למלא" את השעות שאין ביכולתי לקרוא בהן, "דילגתי" על האפשרות (בצער, יש לציין, כי הייתי ממש שמחה לשמוע את רוני גלבפיש קוראת בספרה זה), והאזנתי ל"יער", כאמור וכן לשני סיפורים ולחלק מן הספר "ארץ עוץ המופלאה" בקולה שלה המתרגמת – גילי בר הלל (זו שבזכותה יש לנו ספרים כה רבים של פרנק באום, ולא רק "הקוסם מארץ עוץ", ועוד ספרים נפלאים אחרים). האזנה חלקית, משום שמצאתי אותו נפלא ויפהפה, אך פחות מרתק אותי, בהיותו, אכן, ספר לילדים.

הסיפורים ששמעתי, ובכן, היו מרתקים, כל אחד בפני עצמו.

שמעתי את "עוברים לגליל" שכתב אמיר גוטפרוינד (קורא: יואב יפת) על זוג תלאביבי יאפי הבוחר, מכל מיני סיבות לעבור לגליל, לכפר ילדותה של האשה, לאחר שהבעל מאבד את מקום עבודתו, אולם כמה תנאים יש לה לגבי המעבר, והאחד מהם הוא שהיא תיסע לכפר, וכשתחזור משם תודיע את החלטתה, והוא – אסור לו בשום פנים ואופן לשאול אותה מה עשתה שם.
והשאלה הזו אינה מרפה ממנו – מה היא עשתה שם?

ועוד סיפור שקראתי – "כל השנה סוכות" שכתב יובל אלבשן (קורא: ניר שאולוף), שהוא דיסטופיה ובה ישנה ישראל החדשה, אי-שם בצפון אמריקה, מקום שהוא קר להפליא, משום שהארץ הישנה איננה עוד, והסיבה שיש להם כל השנה סוכות.

שני הסיפורים (ויתכן שאקשיב לעוד), היו קצרים ומדוייקים, כל אחד מהם, ומרתקים לגמרי.

ועדיין – אני מעדיפה קריאה על פני האזנה לסיפור.

לספריית אייקאסט העברית

לספריית Audible של אמאזון