כלל לא בטוח שהייתי לוקחת את הספר הזה לידי, לפחות לא לעת הזאת. בזמן כזה אני זקוקה לספרים שירתקו אותי ויעצרו את נשימתי, יגזלו שינה מעיני, יהפכו דפים; ספרי מתח משובחים, או רומנים מתקתקים אך כתובים היטב שיקחו אותו למחוזות אחרים, רחוקים, ותהיה בהם מעט אינטליגנציה, וכתיבה מצוינת. אבל צ'כוב? צ'כוב זו כתיבה איטית, תיאורית, נמשכת.

אולי משום כך, בעצם, לקחתיו לידי, את הספר הזה.

אולי כי שרת התרבות היוצאת דברה בו (סוג של) סרה, ושרת התרבות היוצאת ידועה באי המלצותיה על ספרים משובחים, ולוּ היה צ'כוב חי, ודאי המה מודה לה על קידום המכירות..

ובכל אופן, לקחתי אותו לידי, ומיד שקעתי בתקופה אחרת. לא רק תקופתו של הספר, אלא תקופה אחרת בחיי, מוקדמת הרבה יותר. תקופה בה קראתי ספרים על פי סדר הספרים על המדפים בספריה, או את ספרי עם עובד, למשל, על פי סדר הוצאתם לאור ("פריחה שנתאחרה" אגב, מספרות 800), וכך הגעתי לכל מיני קלאסיקנים וכל אותם ספרים שקצבם אטי, והחיים המתוארים בהם, כל יום בהם מתמשך ומתמשך ומתמשך, ולכאורה דבר אינו קורה, ואף-על-פי-כן עד סופו של הסיפור נהיר לקוראת לא רק איך נראו גיבורי וגיבורות הסיפור, ושאר דמויות המשנה, אלא אף כל מערכת היחסים ביניהם, כל קורות חייהם, והכל, כאמור, בקצב איטי, קצב של פעם.

וכך לקח אותי אנטון צ'כוב לימי נעורי, וכך לקח אותי אנטון צ'כוב לרוסיה של פעם, זו שלפני מהפכת אוקטובר, זו שיש בה מעמדות עליונים, בזכות תאריהם או בזכות כספם, ומעמדות נמוכים, פועלים, איכרים, לבלרים, פקידים, כולם עניים, רבים מהם צמיתים, כאלה שאין להם דבר משלהם.

על המעמדות העליונים כתב, אלה שיש להם הכל, כביכול, ובעצם חייהם ריקניים ואין הם מוצאים שלווה ושמחה, רק חיים מיום ליום, מעונה לעונה, עם רצון, לא תמיד ברור ונהיר, להשיג משהו, להגיע למשהו, עם תחושת אכזבה מעצמם ומחייבם.

ב"פריחה שנתאחרה" הסיפור שנתן שמו לספר, נסיכה אחת (בת למשפחה שאך לפני דור לא היה לה דבר עם נסיכות) מתאהבת ברופא אחד או כך נדמה לה, ומשהוא נושא לו אחרת לאשה, הריהי מכלה חייה באהבתה זו ובהרהורים עליה, ובנסיונות חוזרים ונשנים להפגש עם אותו הרופא.

ב"שלוש שנים" מתאהב גיבור הסיפור באשה אחת, והיא אף נעתרת לו ונישאת לו, רק כדי להעביר יחדיו חיי נישואים מנוכרים למדי, בהם הוא אוהב אותה, והיא משתעממת בחברתו, עד ש..

אלא שלספר את הסיפורים כך, זהו חטא בל יכופור, משום שהסיפורים הללו, הרבה יותר מהיותם סיפורים, הריהם השפה (בתרגום נפלא של נילי מירסקי), והצלילים, והריחות (כן, אפשר ממש להריח, את הבשמים, את ריחות העוני מול ריחות העושר, הזיעה, הטחב, המאכלים).

מוטב אולי רק כמה מובאות מן הספר. את השאר יש צורך לקרוא:

את עבודת הפרקליטות אהב, ואף על פי כן ראה את עיקר עיסוקו לא בעריכת דין, אלא בכתיבת אותם הרומנים. הוא דימה בליבו שניחן בנפש ענוגה, פיוטית, וכל ימיו היה להוט אחר האמנות. הוא עצמו לא שר ולא ניגן בשום כלי נגינה ולא היה לו אפילו שמץ של שמיעה, ואף על פי כן נהג ללכת לכל הקונצרטים הסימפוניים והפילרהמוניים, היה מאגן קונצרטים של צדקה, היה שוקד להתוודע אל זמרים…" (בתוך: "שלוש שנים" – עמ' 115)

… אמנם יודעת היא שבלי רשות משפטית אי אפשר, ואף על פי כן, בכל פעם שמנהל בית החרושת נזריץ' או סוכן המשל של בית הקיט.. היו זוכים למענה במשפט מן המשפטים, הייתה חרדת תוקפת אותה וכמין כלימה. …
בעוגמת נפש אמרה בליבה: בנות גילה – והיר כי כבת עשרים ושש – טורחות עתה במשק ביתן, העייפות גברה אליהן והן תשקענה בתרדמה עמוקה, ומחר בבוקר תתעוררנה וחג בליבן; רבות מהן נישאו לאיש זה כבר ויש להן ילדים. ורק היא לבדה אנוסה משום מה לשבת כמין ישישה ולעיין במכתבים הללו, לציין בם ציונים, לכתוב מכתבי תשובה… (בתוך "ממלכת נשים", עמ' 166)

…הלא כרוכה בו בשמי דמותו של אדם בעל מוניטין, ברוך כישרונות ובלי ספק גם מועיל, חרוץ אני ושקדן, מקבל ייסורים באהבה כגמל… ובעל כישרון אני, וזה חשוב אף יותר. ועוד אומר אגב אורחא, שנימוסיי טובים, ואף בחור צנוע אני ןהגון. מעולם לא תחתבתי את חומי לענייני ספרות ופוליטיקה, לא התנצחתי עם הדיוטות כדי לזכות בחיבת ההמון, ולא נשאתי נאומים…" (בתוך: "מעשה משעמם" עמ' 215 – 216)

הנה כי כן, כדאי ורצוי מאד לקרוא בספר הזה, ולהתענג עליו.