ערב אביבי אחד, רגיל ככל הערבים באביב, עוד לא חם מדי, וכבר לא קר בכלל, והשגרה המבורכת נמצאת בכל מקום; ובכן, בערב אביבי אחד שכזה, ערב רגיל לגמרי, מתהפכים עליך חייך. לתמיד.

את יוצאת לצעידת ערב עם אישך, והערב יפה להלל, וכשאתם חוזרים לביתכם, את מוצאת שם ניידת ושוטרים, והם, ללא כחל ושרק עוצרים את בנך הבכור באשמת רצח.

ושום דבר לא ישוב להיות כשהיה.

זה מה שקרה לאווה פרנקו, אשה כבר לא לגמרי צעירה, בסוף שנות הארבעים לחייה, עובדת סוציאלית במחלקה האונקולוגית-ילדים בבית החולים, נשואה לגדעון שיש לו בית ספר לסיף, והם הורים לשלושה – נדב, חייל בצבא, והתאומות – ניר ורותם, בבית הספר התיכון.

חיים בורגניים רגילים שמתרסקים באחת. ושום דבר לא ישוב להיות כשהיה.

אווה פרנקו, המספרת, שחייה התהפכו עליה בערב אביבי אחד, רגיל ככל הערבים. אווה, שכבר הפכה את חייה פעם אחת, כשבחרה לכפר על עברה המשפחתי כנכדה למי ששירת ברייך השלישי, ונפרדה מכל משפחתה, קשרה גורלה עם העם היהודי, למורת רוחו של אביה שהתנכר לה מאז, כל המשפחה התנכרה לא מאז, והפכה לישראלית של כאן ועכשיו.

אווה מתארת, טיפין טיפין את התחלת ההתפוררות המשפחתית החל באותו ערב אביבי, רגיל ככל הערבים באביב, ההלם הראשוני, ההתראגנות לתוך הכאוס, היציאה האיטית מן הכאוס אל שגרה חדשה ומסויטת, שבה עליה לבשר לסביבה הקרובה, ואז לרחוקה, להתמודד עם כל העולם ה"רגיל" וה"נורמטיבי", עם התקשורת, עם צקצוקי הלשון מסביב, עם התרחקות חלק מהסביבה הקרובה, עם שבר איום ונורא בחייה.

האם הייתי מעדיפה שנדב יחלה וימות מסרטן על פני התרחיש שבו הוא רצח וישב בכלא במשך שנים? איזה מחיר הורה מוכן לשלם כדי להחליף זוועה אחת באחרת? היש זוועה "מכובדת" יותר מחברתה? אני חושבת לעצמי, אילו היתה לי אפשרות בחירה בין המקרים ברשימה הבאה, מה הייתי מעדיפה שיקרה לנו עם נדב? מוות מסרטן? אם שכולה של חייל? בן שהתחתן עם ערבייה והתאסלם? חזרה בתשובה וניתוק מוחלט מהמשפחה? " (*)

רגשי האשמה – איפה טעינו, ומה עשינו לא נכון? הלילות המסוייטים, המחשבות שאינן נותנות מנוח. הצורך לבנות שגרה חדשה, שיש בה כל כך הרבה חוסר וודאות, כי הילדות צריכות להמשיך ללכת לבית הספר, ואווה צריכה להמשיך לעבוד.

ומה עם המשפחה המורחבת? והחברים?

והנסיון להבין, שוב ושוב, מאין הגיע הרוע הזה? ואיך לא ידענו, איך לא ראינו? והרי הכל היה כרגיל. שגרה בורגנית לגמרי, סתם ערב רגיל באביב.

חשדתי שהוא פסיכופת, וכדרכם של פסיכופתים, הוא הצליח להתל בסביבה ולחיות ללא רגשי אשמה, ללא ערבוב בין מציאות אחת לאחרת, ללא הסבר מדוע ולמה ואיך הכול התחיל והתרחש." (*)

שכנאי מתארת בעדינות ובחמלה את התהליכים העוברים על משפחה שכך נשבר מהלך חייהם הרגיל, ובערב אחד, ערב אביבי רגיל לגמרי, עליהם להתחיל לבנות משהו, אחר, פגום, שונה מתוך השבר הגדול.

לא מעט שאלות מותיר אחריו הספר, שאלות שעדיף להדחיק בדרך כלל, שאלות המתעוררות בזמנים לא מוגדרים, שאלות של מה היה קורה אילו? ואיך הייתי מתמודדת בעצמי? ומיד מדחיקה את השאלות הללו, משום שלא באמת אפשר להתכונן, ומוטב שלא להתכונן. ספר כזה מכריח את הקוראת, ולוּ רק לרגע, לעצור רגע ולחשוב על הפחדים העמוקים ביותר של כל הורה.

מומלץ

*  נקרא בדיגיטלי – אין מספרי עמודים