אחרי שקראתי את "סיפור על אהבה וחושך" חשבתי לעצמי שבין כל הספרים העבריים שקראתי, לספר הזה שמור מדף מיוחד, שהוא רק שלו, משום שאין ספר אחר שאני יכולה להשוות אליו. גם לא ספרים אחרים של עמוס עוז שקראתי ואהבתי.

אל הספר הזה נגשתי בזהירות, שכן מה כבר אפשר לכתוב על חייו של עוז, שעוז טרם כתב ב"סיפור על אהבה וחושך"; אולי השנים שלאחריו. ובכן, לא רק. ישנה כאן הארה, לעתים בזרקור חד, כל מיני עניינים שאיכשהו הוחלקו ב""סיפור על אהבה וחושך". למשל, עניין אימוצו בקיבוץ, ובכלל היחס לילדי חוץ (במאמר מוסגר – אצלנו בקיבוץ לכל ילד חוץ היתה משפחה מאמצת, וילדי חוץ קבלו יחס דומה למדי לבני הקיבוץ)

״ כתוב בסיפור על אהבה וחושך ואני גם מספר את זה לכל האנשים, שמשפחת חולדאי אימצה אותי כשבאתי לקיבוץ ואני חושב שהם בעצמם כבר מאמינים בזה. האמת היא שהם אימצו אותי רק אחרי שהתקבלתי לחברוּת, אבל בשנים שהייתי ילד חוץ הייתי הומלס, המילה הכי קרובה שאני יכול להשתמש בה זה הומלס. לא היה לי לאן ללכת, אני יכול להגיד שמגיל שתים ־ עשרה הייתי בן בלי בית, לא היה לי חדר, לא היה לי מקום בעולם ואני הייתי מוכן לשלם כל דבר בעולם בעד בית. בשעה שלוש וחצי ילדי חולדה הלכו הביתה ומי שלא היו להם משפחות, הלכו למשפחות המאמצות, או שהלכו למגרש הכדורסל, או שהלכו לבלות עם בנות. אני הלכתי לספרייה וקראתי את הברית החדשה . …  אני הייתי בן בלי בית, אני באמת הייתי הומלס כמה שנים, אפילו בגדים לא היו לי. כל השנים שהייתי בחולדה הלכתי עם אותם בגדים, עם אותן נעליים , כי הקיבוץ לא שילם הלבשה לילדי חוץ, הוא חשב שלזה ההורים אחראים ואבא שלי לא שילם, כי הוא היה בטוח שהקיבוץ משלם. אני הייתי באמת הומלס, אלה היו שנים רעות מאוד, נורית. כמה רעות רק נילי יודעת. ״ (*)

וזה די שובר את הלב, לדעת שהמקום הזה, שעד עכשיו חשבתי שהיה לו סוג של בית, היה בעצם משהו אחר.

לפני כך וכך שנים קראתי את הספר "בין חברים", שהוא ספר שכולו תמונות מחיי הקיבוץ. לאחרונה נודע לי כי הסיפור  שהספר נושא את שמו "בין חברים", הוא סיפור על עוז עצמו.
ונשברה לי עוד חתיכה קטנה בלב.

אבל הספר הזה הוא לא רק ביוגרפיה של עמוס עוז, אלא, כנאמר בכותרת המשנה: ביוגרפיה של ידידות. ידידות שהחלה כאשר נורית גרץ החליטה לכתוב את עבודת האמ.איי. שלה על עמוס עוז. ואחר כך התפתחה ביניהם ידידות ארוכת שנים, במהלכן למדה גרץ להכירו, עד שהחלה לכתוב את הספר הזה שהוא גם אלגיה לחברות שתמה, ולאנשים שהלכו לעולמם, וגם הארה נוספת על חייו של עוז.

למשל, דבריו על אמו, החסר הזה של ילד שאהבתה של אמו אליו לא הספיקה כדי שלא תתאבד.

"תכתבי, תספרי שמאז שהבן אדם הזה היה ילד בן שתים ־ עשרה וחצי ואמא שלו הלכה, כל השנים עמוק בתוכו הוא מרגיש שהוא לא שווה כלום, לא משנה כמה העולם פינק אותו ולכמה שפות תרגמו אותו וכמה כתבות כתבו עליו וכמה עותקים מהספרים שלו נמכרו. כל הזמן הוא נלחם באיזו הרגשה שהוא לא שווה כלום, כל הזמן הוא מחפש מישהו שיגיד לו אתה שווה משהו, אתה שווה משהו . …"(*)

"… אני תמיד הרגשתי אשם, אני גם עכשיו מרגיש אשם, שאם הייתי ילד טוב זה לא היה קורה, אם הייתי ראוי לאהבה זה לא היה קורה וזה לא היה יכול לקרות.  שום אמא לא עושה דבר כזה לילד אלא אם כן היא לא אוהבת אותו . "(*)

"… תכתבי עם הפנים למשפחה שלי. תספרי להם שהלכתי בעולם כמעט שמונים שנה וכל הזמן חיפשתי אישור שאני שווה משהו, בגלל שבגיל שתים־ עשרה טרקו לי את הדלת בפנים…" (*)

ועל הצורך שלו, הכמעט נואש, שלא להיות כמוה; לא לעזוב

"…ובמשך השנים הללו גם הבנתי, הוא לעולם לא יפסיק לצלצל, כי הוא לעולם לא ינתק קשר, לא חשוב עם מי, גבר, אישה  אפילו לא עם חתול. ואחרי שקראתי את כל הספרים שלו וגם כתבתי עליהם את עבודת הגמר שלי ואחרי שכתבתי עוד כמה מאמרים ולאחר שנים של היכרות, ידעתי שעמוק בקרקעית, מתחת לכל זה, נמצאת האמא, שקמה ועזבה והשאירה אותו לבד והוא לעולם לא יעשה את זה לשום אדם, לא יעזוב." (*)

ובין הדברים גם לא מעט עליה עצמה, ובעיקר על הקשרים ביניהם, ובין משפחותיהם, לאורך השנים.

בזמן הקריאה חשתי, לא מעט, כפולשת אל תוך האינטימיות שבין שני אנשים, קרובים זה לזו עד מאד, לפעמים רציתי להסב את מבטי, אולי במבוכה, כי  הדברים כל כך אישיים.
אני יודעת גם כי החמצתי לא מעט ניואנסים, ולוּ רק משום שאיני בקיאה כמוה בכתביו של עוז, וגם אם אחיה את חיי מחדש, לעולם לא אגיע לבקיאות שכזו.

את הספר פתחתי בחשש גם משום שאני ממעטת בקריאת ביוגרפיות; ולמרות חששותי הספר הזה היה מרתק ויפהפה, ולא הניח לי, עד שלא סיימתי קריאתו. וכדאי לכל אוהביו ואוהבותיו לקראו, וגם לאלה שאינם מכירים אותו, או לא מכירות אותו מספיק.

ועוד משפט אחד שמצאתי, והפך את קרבי הקיבוצניקית שהייתי:

" הנה אני שוב כאן בדרך לחדר האוכל, במקום הזה שאמור היה להיות מלא אמהות: גדולות, קטנות, יפות, פחות יפות, כך שאם אמא אחת נאבדת או הולכת או מתרחקת זה לא נורא, יש הרבה אחרות ואפשר לבחור, אפשר להחליף, וגם אם אני עצמי נאבדת, מתה, איננה, גם זה לא נורא, כי יש עוד הרבה ילדים ואני יכולה להיות גם מישהו אחר, כל אחד, כי כאן כולם משפחה. …" (*)

ועניין טכני אחד : הערות שוליים. הערות שוליים ראוי להן שתהיינה בשוליים, בשולי הדף שבו הן מופיעות. העברת הערות השוליים לסוף הספר, וכן הכשל הטכני בקריאה הדיגיטלית, כאשר לחיצה על מספר ההערה העביר אותי רק לדף הבא, ולא להערה, גרמו לי בסופו של דבר לוותר עליהן, ולקראן, ברפרוף, רק בסיומו של הספר. אני מניחה שאת הכשל הטכני הזה ניתן לתקן.

ועוד עניין אחד ש"עצר" אותי במהלך הקריאה, פעם אחר פעם; כאשר גרץ מדברת על המשפחות היא מזכירה את בנותיה ובנותיו ובנו, ובכל מקום שנאמר "פניה ואלי" נדמה לי שצריך להיות "עלי".

גרץ כתבה באהבה רבה, והעבירה את אהבתה זו גם לקוראות ולקוראים.

מומלץ.

*  נקרא בדיגיטלי. אין מספרי עמודים.

הטבה לקוראות וקוראי הבלוג: הנחה בחנות המגדלור בקניה במקום או באזכור הבלוג בקניה טלפונית