..אבל כולם יודעים מה קרה, שפתאום התפשט זן חדש של שפעת חזירים, הגיעו טיסות ממוסקבה והמטוסים היו מלאים נשאים." (*)

ממש כשהתחילה המגפה להתפשט כאן בארץ, עוד לפני שבאמת הבנו מה קורה, ולאן זה הולך (ולא שעכשיו אנחנו ממש מבינות) התפרסמה, באחד מפורומי הספרים, רשימה של כל מיני ספרי מגפה; ביניהם גם הספר הזה. הורדתי אותו לקינדל, ועד שהגעתי לקריאתו, כבר שכחתי במה בדיוק הוא עוסק, וכשהגעתי למגפה שבו, הרהרתי ביני לביני שאולי בעצם לא כדאי עכשיו לקרוא ספרי מגפות.. אבל הוא היה בו משהו שמשך אותי אליו עוד ועוד, ולפני שגמרתי להתלבט, גמרתי את הספר.
קודם כל התנחמתי; המגפה "שלנו" של עכשיו, קלה בהרבה מזו של "תחנה אחת עשרה". רובנו נשארנו בחיים, יש לנו חשמל ומים זורמים, טיסות עוד ממריאות, מכוניות נוסעות. חנויות המזון פתוחות ויש בהן אוכל.
רק "הורדנו הילוך", אבל יש לנו זמן לתכנן ולהחליט, להתוות דרכים כיצד להאבק במגפה, וכיצד להערך לשלב הבא (גם אם לא תמיד נראה כי ממשלה זו או אחרת עושה זאת כמו שצריך). ובכלל – אנחנו בסדר, פחות או יותר.

קירסטן היתה אחת משלוש ילדות שהשתתפו בהפקה של "המלך ליר" בתאטרון אלג'ין בטורונטו; הן הופיעו בתחילת ההצגה ובסופה, כאשר קולן לא נשמע. בערב בו פרצה המגיפה בטורונטו, קבל ארתור, שגילם את המלך ליר, התקף לב קטלני. היא היתה די קרובה אליו, כשהתמוטט על הבמה.  בין הילדות שהשתתפו בהפקה, היא היתה חביבה עליו, משום שנהגה לבלות את זמנה הפנוי בחדר ההלבשה שלו, אולי כי לא הסתדרה עם הילדות האחרות.

כמה שנים אחרי פרוץ המגפה, אחרי שכבר הצטרפה ל"סימפוניה", קבוצת אמנים נוודים, חלקם נגנים, חלקם שחקנים, כבר לא זכרה הרבה מאותו ערב, או מן הזמן שלפניו, או מן השנים שאחריו. משהו בה חסם את הזכרון. אבל בתרמילה נשאה מזכרות ממנו – ספר קומיקס בשני חלקים בשם "תחנה אחת עשרה", ומשקולת כבדה למדי, ובה פתיתי שלג מתערבלים.

ארתור היה פעם נער באי דלנו, בין ונקובר לבריטיש קולומביה, אי בו כולם הכירו את כולם. והוא רק רצה לברוח משם, למקום בו יהיה אנונימי. ורצה להיות שחקן, ונהיה שחקן, קודם בתאטרון ואחר כך בקולנוע, ואז חדל להיות אנונימי.

היתה לו אשה, לארתור, מירנדה, אף היא מהאי דלנו. ואחר כך היתה לו עוד אשה, אליזבת, אם בנו היחיד. ואחר כך היתה לו עוד אשה. צלמי פפאראצי ארבו לו ליד חדר ההלבשה, חברה מפעם פרסמה ספר "צהוב" אודותיו. והוא חזר להתגעגע לשקט של האי דלנו.

אחר כך הוא מת, ופרצה המגפה, ואנשים התחילו למות. רוב האנשים. אולפני הטלוויזיה עוד שדרו, אחר כך פסקו לשדר. אנשים ניסו לברוח, אבל הכבישים היו מלאים במכוניות ואי אפשר היה להתקדם.

מגיפת השפעת התפוצצה כמו פצצת נֵייטרוֹן על פני כדור הארץ, בעקבותיה בא הלם הקריסה, ואחר כך הגיעו השנים הראשונות, המחרידות, כשכולם נדדו, עד שהבינו שאין שום מקום שיוכלו ללכת אליו, שום מקום שהחיים נמשכים בו כמו קודם, ואז התמקמו בכל מקום אפשרי, התקבצו יחד כדי למצוא ביטחון יחסי בתחנת משאיות, במסעדה לשעבר או במלונית ישנה . " (*)

אנשים יצאו מן המכוניות והתחילו ללכת ברגל, לאנשהו. רק לברוח. מי שהיה רחוק מביתו כבר לא היה יכול לחזור. מטוסים שהיו באוויר הוסטו אל נמל התעופה הקרוב. והמשיכו למות. כל הזמן המשיכו למות.

חוץ מהמעט שלא מתו. היו שנשארו לבדם. היו שהתקבצו בקבוצות. היו שהמשיכו לנדוד. היו שהתיישבו באיזה מקום. וצריך היה להזהר. להזהר מאנשים אחרים. להזהר מקבוצות אחרות.

הסימפוניה היתה קבוצה כזו של אמנים נודדים. שהלכו בין עיירות שונות ובכל מקום שהגיעו אליו נעצרו לקונצרט והצגה, או כמה מאלה. תמיד שייקספיר. תמיד יצירות קלאסיות. כדי לשמור משהו מן התרבות של פעם.

קבוצה אחרת, בעיירה אחת, כת דתית שנתקבצה סביב "הנביא"

"השפעת ", אמר הנביא ," הטיהור הגדול שעבר עלינו לפני עשרים שנה ־ השפעת הזאת היתה המבול שלנו . האור שאנחנו נושאים בקרבנו הוא התיבה אשר נשאה את נוח ואנשיו על פני המים הנוראים. ואני טוען"  ־ קולו התרומם עוד ועוד ־ "שאנחנו נושענו לא רק כדי להביא את האור ולהפיץ אותו, אלא גם כדי להיות האור. נושענו כי אנחנו האור. אנחנו הטהורים. " (*)

האנשים האלה היו פושטים על עיירות אחרות, או על חוות, או חוטפים נוודים בדרכים, ומצרפים לקהילתם, או שודדים אותם או הורגים בהם. מהקהילה הזו היה בלתי אפשרי כמעט לברוח.

העולם, כמו שאנחנו מכירות אותו, חדל להתקיים.

בשנים הראשונות היו בעיקר יאוש והישרדות. כל הדברים המוכרים, המובנים מאליהם, נעלמו.

רשימה חלקית:
לא עוד צלילה לבריכת מי כלור מוארת בירוק מלמטה. לא עוד משחקי כדור באור זרקורים. לא עוד פנסי מרפסת שעשים מרפרפים סביבם בלילות קיץ. לא עוד רכבות חופזות מתחת לערים בזכות עוצמתו המסחררת של פס שלישי חשמלי. לא עוד ערים. לא עוד סרטים, אלא לעתים נדירות בלבד, בעזרת גנרטור שמחריש חצי מהדו–שיח, וגם אז לזמן קצר בלבד, עד שהדלק בגנרטור נגמר, כי דלק מכוניות מתקלקל כעבור שנתיים–שלוש. דלק מטוסים עמיד קצת יותר, אבל לא זמין כל כך.
לא עוד צגים קורנים באפלולית כשאנשים מרימים טלפונים מעל הקהל כדי לצלם את הבמה במופע. לא עוד במות מופעים שטופות אור הלוגנים בצבעי סוכריות, לא עוד מכשירים אלקטרוניים, פאנק, גיטרות חשמליות.
לא עוד תרופות. לא עוד הוודאות שנמשיך לחיות אחרי שריטה ביד, חתך באצבע מחיתוך ירקות לארוחת הערב או נשיכה של כלב.
לא עוד טיסות. לא עוד ערים שנראות מבעד לחלון מטוס כנקודות אור נוצצות, להביט בהן מלמעלה, מגובה עשרה קילומטרים, ולנסות לדמיין את החיים שמתנהלים בהן כרגע. לא עוד מטוסים, לא עוד בקשות לקפל את מגש האוכל ולנעול אותו ־ אבל לא, לא מדויק, כי פה ושם עדיין היו מטוסים, ניצבים בלי ניע על המסלולים ובמוסכים, ואוגרים שלג על כנפיהם. בחודשי הקור הם משמשים מחסני מזון מצוינים, ובקיץ אפשר לייבש עליהם את פירות המטעים. בני נוער מתגנבים לתוכם כדי להתמזמז. כתמי חלודה מתפשטים בהם.
לא עוד מדינות, לא עוד זקיפים בגבולות.
לא עוד שוטרים וכבאים. לא עוד תחזוקת כבישים או איסוף אשפה. לא עוד חלליות ממריאות מקֵייפּ קַנֵוֶורֶל, בַּייקוֹנוּר קוסמודְרוֹם, וַנדֶנבּוּרג, פּלֶסֵצְק, טַנֶגָשימה, חורכות נתיבים באטמוספירה אל החלל. לא עוד אינטרנט. לא עוד רשתות חברתיות, לא עוד שיטוט אינסופי בין תיאורי חלומות, מאוויים ותקוות מלאות חרדה, לא עוד קריאות לעזרה או ביטויי סיפוק, עדכונים של מערכות יחסים מלווים בסמל של לב שלם או שבור, לא עוד קביעת פגישות, העלאת בקשות או תלונות, לא עוד תצלומי ארוחות או תינוקות לבושים כמו דובונים או כמו דלעות. לא עוד הצצות והערות לחייהם של אחרים כדי להפיג מעט את הבדידות שבחדר. לא עוד דמויות וירטואליות. " (*)

אחר כך הגיעה ההשלמה. הבודדים שנותרו. הקמת הקהילות הקטנות. יצירת החיים מחדש. אפילו מוזיאון הקימו להם, עם כל מיני חפצים שכבר אין בהם צורך, כמו דרכונים וכרטיסי אשראי, טלפונים סלולאריים, מחשבים ניידים, נעליים על עקבים. היה מי שהקים ספריה. היה אפילו מי שניסה להוציא עיתון.

והיו הגעגועים. געגועים למי שמתו, או שנעלמו ולא היתה דרך לברר אם נותרו בחיים. רק להמשיך הלאה.

… גיהינום הוא היעדרם של היקרים לליבך." (*)

ולנסות לבנות משהו חדש. על חורבותיו של מה שהיה, ומה שנותר.

…יופיו של העולם הזה, אחרי שהתרוקן כמעט מאנשים. אם הגיהינום הוא הזולת, מהו עולם שאין בו איש כמעט? …" (*)

כמה קווי זמן יש בו בספר – זמן הווה, עשרים שנים אחרי פרוץ המגפה. אפילו הספירה התחילה מחדש. שנת פרוץ המגפה. העבר הרחוק יותר. סיפורה של "תחנה אחת עשרה" מספר הקומיקס. כל הסיפורים האלה נארגו ביד אמנית לסיפור אחד מרתק, שקשה להניח מן הידיים.

ספר שישאר אתי עוד זמן מה.

מומלץ.

*  נקרא בדיגיטלי. אין מספרי עמודים.

הטבה לקוראות וקוראי הבלוג: הנחה בחנות המגדלור בקניה במקום או באזכור הבלוג בקניה טלפונית