מה גורם לאשה צעירה לעזוב את ביתה, את אישה ואת שני ילדיה הרכים, בתה הצעירה ובנה התינוק, שכלל לא זכר אותה. לעזוב לתמיד, בלי לשמור על קשר, בלי שידעו דבר על הקורות אותה. אילו היתה גבר, כלל לא בטוח שהשאלה היתה נשאלת, בוודאי לא באותה התמיהה, שהרי  –

…'גברים עוזבים את הילדים שלהם כל הזמן והעולם נושא אותם על כפיים. בודהה ואודיסאוס עזבו ואף אחד לא מתעניין בילדים שלהם. הם יצאו למסעות אציליים כי התחשק להם, וכעבור אלפי שנים כולם עדיין מהללים אותם. …'" (עמ' 260)

דני ומייב ואביהם נשארו בבית ההולנדי, שנקרא כך משום שמי שבנו אותו לעצמם היו זוג הולנדי שקבע משכנו בפילדלפיה, בתחילת המאה העשרים, בית גדול ומיוחד במינו. שיש בו חדר אוכל עם תקרה גבוהה במיוחד, חדר נשפים ענק בקומה השלישית, חדרי שינה ייחודיים, חצר ענקית. פעם היה הבית במרכז שדות, אלא שהשטחים נמכרו ונבנו בתים שכנים לו במורד הרחוב.

בנצרות אין משל על האם האובדת. האיש העשיר אינו חוגג את שובה של אשתו. הבנים, שנתקעו בבית במשך שנים לא תולים זרים על הדלתות, לא שוחטים עז או מגישים יין. כשהאם עזבה היא הרגה את כולם, כל אחד בדרכו, וכעת, מקץ עשרות שנים, הם לא רוצים שתחזור. …" (עמ' 233)

שלושה נשארו מאחור, אב שתקן ושני ילדיו הקטנים, יחד עם סוכנת הבית, המבשלת והמטפלת. ואחר כך המטפלת עזבה, בנסיבות מסויימות, ונותרו רק האב וילדיו ושתי הנשים שטיפלו בהם ובבית.

ילדים. האם הם יודעים מהו החוסר הזה שנותר אחרי שאימם עזבה? האם הם חשים בו? או רק אחרי שנים הם משננים אותו לעצמם. מייב עוד זכרה את האם, כאמור, דני לא, אבל ידע שהיתה.

מתי אימא עזבה? באמצע הלילה? האם יצאה עם מזוודה לחושך? האם נפרדה לשלום מאבינו? האם נכנסה לחדשים שלנו והביטה בנו ישנים?" (עמ' 266)

עד שיום אחד הגיעה אשה צעירה לבקר, ואחרי זמן נישאה לאב והביאה עמה את שתי בנותיה הקטנות, ואחר כך עם מות האב ביקשה משני הילדים, הבת שכבר בגרה והבן בשנות העשרה לעזוב את הבית ולא לשוב אליו.

אבל הם שבו. במשך שנים היו מגיעים עם מכונית אל השביל שממול ויושבים ומתבוננים בבית.

סיפור התבגרותם של השניים, בעיקר של דני, המספר, על היחסים הכמעט סימביוטיים בינו לבין אחותו, הקשר ההדוק של המשפחה הקטנה, המצומצמת הזו, לאורך השנים. עד האירועים המחוללים בסופו של הספר.

…האמנתי לסיפור של אבי מילדותנו: מייב חלתה כי אימא עזבה, ואם אימא תחזור מייב תמות. …" (עמ' 283)

"לא אפוי דיו" זו היתה ההרגשה שלי בערך בשלושת רבעי הספר; משהו היו חסר לכל אורכו, וכשהגעתי לחמש שישיות ממנו אף שקלתי להניח לו ולעבור לספר אחר. המשכתי עד סופו, משום שכבר הייתי שם, ואין זה ספר רע; הספר כתוב היטב, אלא שלכל אורכו היה בו איזה חוסר שלמות; הדורים יושרו מדי, בעיות נפתרו מדי, אירועים קרו בו בלי הגיון מאחוריהם.

המשפחה הלא-לגמרי-מתפקדת, שכבר פגשתי בספר אחר של פאצ'ט "כל המשפחות המאושרות"  נראתה הרבה יותר מאולצת בספר הזה. אולי פאצ'ט מיצתה כבר את הנושא, או כתיבה בכלל, אולי היה עליה לחץ של דד-ליין; הספר הזה נראה לי, כאמור לא אפוי דיו. אבל כתוב היטב.