יש ספרים שאני יודעת שאני רוצה לקרוא אותם, ונמצאים אצלי ברשימה המצומצמת של "הספרים שצריך לקרוא כמה-שיותר-מהר", ובכל זאת, משהו מעכב, משהו מתעכב, וכשאני מגיעה אליהם אני מתבוננת בעצמי בסוג של תדהמה: למה, לעזאזל, חיכיתי עד עכשיו?

אמנם יש לי תירוץ – לא קניתי את שני האחרים מיד, והיו עוד כל מיני ספרים מן הרשימה הקצרה; ועדיין, כשהגעתי סוף סוף אל הספר הזה, השני בסדרת "האדמה השבורה" מצאתי עצמי מאמצת מעט את זכרוני, כדי לזכור מיהו מי, לאיזה גזע הוא/היא משתייכים, אם כי לשמחתי זכרתי את רוב הפרטים ההכרחיים לקריאת ספר המשך, ואף לא נזקקתי לרענון מסיבי ולקריאה בתקציר הספר הקודם (שהוא סוג של ספר מופת לסוגתו).

בספר הקודם –  The Fifth Season – הוצג עולם ומלואו, שנברא על ידי ג'מיסין, עולם ובו יבשת אחת, מספר גזעים, שלכל אחד תפקיד, וחלקם נחשבים לפחות אנושיים מהאחרים, ועל כן נתונים למרותם. והחלה בו "העונה החמישית" שהיא עונה שהיא סוג של סוף-עולם, רעידות אדמה, שטפונות, אסונות טבע, קהילות שלמות הנמחות מעל פני האדמה, מלחמות בין קהילות, ורק החזק גובר. עד שהעונה תמה ישתנה כל העולם, יחוקקו חוקים חדשים, ימותו רבים, ישתנו מאזני הכח. מאז ראשית הספירה נמנו כך וכך עונות חמישיות, המפורטות בנספח שבסוף הספר, כל אחת מהן באורך משתנה הנע בין מספר מועט של שנים להרבה מאד.

הספר הזה מלווה מספר אנשים ובעיקר נשים, שהופיעו בספר הקודם, וזהו המשך סיפורם.

אאסון הגיעה לקהילת קסטרימה – קהילה החיה מתחת לפני האדמה במערכת מנהרות וחפירות, שיש בה אור ואוורור, וחיים שלמים מתחת, כשרק מעטים יוצאים, בדרכים עקלקלות, כדי לבדוק מה קורה בעולם שמעל, לצוד ציד, וכל העניינים שאין ברירה אלא לעשותם מעל פני האדמה. בקסטרימה חיים, זה לצד זה, אנשים "רגילים" לצד אורוג'ין, כאשר האורוג'ין הינם שווי זכויות וחובות. בקהילה מתקיים איזון המאפשר חיים משותפים, למורת כוחם החוקי של "האנושיים" לעומת כוחם המוּלד של האורוג'ין. אין להם צורך בשומרים, משום מחוייבותם של הכל לקהילה.

לרנה, שהיה רופא בקהילת המקור של אאסון, נמצא אף הוא בקסטרימה, שזכתה, סוף סוף, לרופא משלה.

נאסון, בתה של אאסון, שנלקחה על ידי ג'יג'ה, אביה, "רגיל" שהופתע לגלות כי אשתו הינה אורוג'ין, הרג את בנם הפעוט מפחד מפני היותו אורוג'ין, והוא מקווה בכל לבו כי נאסון תהיה "רגילה". תקווה המתבדה מהר מאד, אלא שאהבתו לה מונעת ממנו להרוג גם אותה.

נאסון שהוכשרה באופן חלקי על ידי אמה, בעיקר כדי שתשלוט בכעסיה ובדחפיה, אורוג'ין כועס יכול לגרום לרעידת אדמה, להרוג את כל הסובבים אותו, בהתפרצות זעם או בהתגוננות מפני מי שתוקף אותו, ממשיכה להכשיר את עצמה, משום שהיא בעלת כוחות מופלאים, שאף אינה יודעת שקיימים בה.

האב לוקח אותה לקהילה בה, כך שמע, ניתן לרפא אורוג'ין ולהפוך אותם ל"רגילים", והוא מייחל בכל לבו לכך שבתו האהובה תהיה רגילה. אחרת יצטרך להרוג אותה.

נאסון יודעת מה בלבו של אביה.

היא רק בת עשר.

שאפא, השומר. פעם הוא חילץ את הילדה דאמאיה מבית הוריה, ילדה עם יכולות אורוג'ין, שלוּ היתה נשארת בבית הוריה ה"רגילים" היתה מן הסתם נופלת קורבן ללינץ' הנעשה בקהילות של אנשים "רגילים" באורוג'ין המתגלים בקרבם, משום הפחד הנורא שיש ל"רגילים" מכוחם של האורוג'ין.

שאפא, שבשלב מאוחר יותר עמד בראש הכח שלחם בקהילה השקטה בה חיה שיאנייט יחד עם אלבסטר שהיה אורוג'ין בעל כוחות מיוחדים ובדרגה גבוהה, ששוּדך לה, על מנת שיוולד להם ילד בעל יכולות אורוג'ין  משובחות, שיוכל לשרת את הקהילות ה"רגילות", אלא שעד שנולד הילד התרחקו אלבסטר ושיאנייט מכוחם והשפעתם של השומרים, ומצאו להם קהילה נידחת ושקטה, ובמאבק ביניהם מתו רבים ושאפא כמעט וטבע.

עכשיו פוגשת בו הקוראת שוב. הוא כבר לא השומר הרחום-האכזר שהיה פעם. הוא שכח הרבה דברים, בשולי זכרונו יש מעשים ועניינים שמעירים משהו, ודועכים.

"He loses so much else, though. Understand: The Schaffa that we have known thus far, the Schaffa whom Damaya learned to fear and Syenite learned to defy, is now dead. What remains is a man with a habit of smiling, a warped paternal instinct, and a rage that is not wholly his own driving everything he does from this point on.

Perhaps you will mourn the Schaffa who is lost. It’s all right if you do. He was part of you, once.”

ג'יג'ה, האב הרוצח, שרצח את בנו הפעוט משום שהיה אורוג'ין; שאסף את בתו הצעירה וברח מן העיר, שמביט בה לעתים בחשש, לעתים בשנאה, כי הוא יודע, גם אם מכחיש לעצמו, שהיא אורוג'ין. הוא מקווה שניתן יהיה לרפא אותה, בקהילה המרוחקת. הוא אוהב ושונא אותה בו-זמנית, והיא אוהבת אותו, וכבר לא חוששת מפניו. ואם יאיים עליה, ייפגע.

אלבסטר, אבי קורו, בנה המת של שיאנייט, שנעלם יחד עם הקהילה השקטה, עם מותו של מנהיג הקהילה, מתגלה שוב בקסטרימה. וכבר אינו אורוג'ין, אלא עבר טרנספורמציה.

ארץ השלווה נמצאת תחת עונה חמישית, שאין יודע כמה זמן תימשך. אבא אדמה כועס על בני האדם, והכריז עליהם מלחמה.

“The Moon is something this world used to have, Essun. An object in the sky, much closer than the stars.” …  It’s distracting. “Its loss was part of what caused the Seasons.”

Father Earth did not always hate life, the lorists say. He hates because he cannot forgive the loss of his only child.”

העונה החמישית גובה את מחיריה; הצומח קמל, קהילות נכחדות, קהילות אחרות מתחזקות על חשבונן של קהילות שנחלשות, מלחמת הכל בכל, אפילו מלחמה בין אוכלי האבן לבין עצמם, אלה המבקשים לעצמם כח, ואלה המבקשים להיטיב.

האם תימצא הדרך לפייס את אבא אדמה, להפסיק את העונות החמישיות המכחידות חלקים גדולים מן האנושות. האם תימצא הדרך לקיום משותף של הגזעים השונים.

ועל הכל הכאב. הכאב הנורא של האובדנים. הכאב של האובדנים שגרמת בעצמך, ואלה שנגרמו לך. אף אחד לא יחזיר לך את בניך המתים, ובתך רחוקה עד מאד.

“There is such a thing as too much loss. Too much has been taken from you both—taken and taken and taken, until there’s nothing left but hope, and you’ve given that up because it hurts too much. Until you would rather die, or kill, or avoid attachments altogether, than lose one more thing.”

כנהוג בטרילוגיות שנכתבו בשנים האחרונות, סיומו של הספר הראשון יכול להקרא כסוף סגור או פתוח; הספר השני, לעומתו, כבר נגמר בסוף פתוח לגמרי. והקוראת מחכה לשוב אל הסיפור, שעתיד להסתיים בסופו של הספר השלישי.

אבל רק עוד קצת. עוד רגע. הפסקה קצרה כדי "להתאוורר" מכובדה של הסאגה.

וכן, כדאי מאד לקראו. מאד.