“Even the hardest stone can fracture. It just takes the right force, applied at the right juncture of angles.” (pp. 309)

החברוּת בכל מיני קבוצות העוסקות בספרים בפייסבוק מתבררת לא פעם כמועילה ביותר; ביקורת הספר The Fifth Season ובכלל, סדרת הספרים The Broken Earth, שמן הסתם אמשיך לקראה, הופיעה פעם  אחר פעם אחר פעם, ובהתפעלות כללית. אז סימנתי לי אותו ברשימת הספרים השמורים שלי באמזון, ובהזדמנות הראשונה, כשסקרתי את הספרים הממתינים לקריאתי, ולא מצאתי אף לא אחד שימשוך את לבי באותו הרגע, חזרתי לאמזון וקניתי את הספר הזה.

ולא הצטערתי אף לא לרגע אחד.

“According to legend, Father Earth did not originally hate life.

In fact, as the lorists tell it, once upon a time Earth did everything he could to facilitate the strange emergence of life on his surface. He crafted even, predictable seasons; kept changes of wind and wave and temperature slow enough that every living being could adapt, evolve; summoned waters that purified themselves, skies that always cleared after a storm. He did not create life— that was happenstance— but he was pleased and fascinated by it, and proud to nurture such strange wild beauty upon his surface.
Then people began to do horrible things to Father Earth. They poisoned waters beyond even his ability to cleanse, and killed much of the other life that lived on his surface. They drilled through the crust of his skin, past the blood of his mantle, to get at the sweet marrow of his bones. And at the height of human hubris and might, it was the orogenes who did something that even Earth could not forgive: They destroyed his only child.
…
Nearly every living thing died as his fury became manifest in the first and most terrible of the Fifth Seasons: the Shattering Season” (pp. 267-268)

כמה מלים על העולם של העונה החמישית. בכל שנה יש ארבע עונות, ואחת לכמה מאות שנים מגיעה העונה החמישית, עונה שהיא סוג של סוף העולם.

“This is what you must remember: the ending of one story is just the beginning of another. This has happened before, after all. People die. Old orders pass. New societies are born. When we say “the world has ended,” it’s usually a lie, because the planet is just fine.

But this is the way the world ends.
This is the way the world ends.
This is the way the world ends.
For the last time.” (pp. 18)

כך וכך "עונות חמישיות" נספרו אחרי ייסוד הממלכה, ויש המתועדות אף לפניה. מתועדות בשירים ואגדות העוברות מפה לאוזן. ואחרי כל הרס וחורבן שמביאה עמה העונה החמישית, שיכולה להמשך שנים מעטות או רבות, מתאושש העולם ומתאוששת היבשת.

פירוט מלא של כל העונות וכל סוגי ההרס, הידועים והמשוערים, מופיע בנספח 1 בסוף הספר.

כשנוסדה הממלכה נחקקו החוקים, על פיהם חיים בני האדם. נחקקו באבן. ציות לחוקים שנחקקו, מאפשר את המשך הקיום האנושי,  על כן יש לציית לחוקים.

“…stonelore is as old as intelligence. It’s all that’s allowed humankind to survive through Fifth Season after Fifth Season, as they huddle together while the world turns dark and cold. The lorists tell stories of what happens when people— political leaders or philosophers or well- meaning meddlers of whatever type— try to change the lore. Disaster inevitably results.(pp. 95)

בעולם יבשת יחידה,  וכמה איים. הממלכה מכונה "דממה". האנשים מכונסים במעין ערי מדינה, או בקהילות. ישנם כמה מעמדות. ישנם אלה הנמצאים בראש הפירמידה, על פיהם ישק דבר, הם המוציאים והמביאים, הפרשנים של לוחות האבן על פיהם מתנהלים חוקי הממלכה, וכל שאר הבריות כפופים להם.

ישנם האנשים הקרויים אורוג'ין. יש להם יכולות מופלאות לטפל בלוחות הטקטוניים שמתחת לאדמה, אלה הגורמים לרעידות אדמה, התפרצויות געשיות, גלי צונאמי ושאר ארועים קטסטרופליים. הצטברות ארועים כאלה הביאה בעבר להכחדה כמעט מוחלטת של האוכלוסיה, וכל סדרת ארועים שכזו מכונה העונה החמישית. האורוג'ין, ביכולותיהם אלה יכולים לגרום להרס רב סביבם, או, לחלופין, להרגיע את תנועות האדמה, או להסיט ארועים למקומות בהם ייגרם פחות נזק. האורוג'ין צריכים להיות מסוגלים לשלוט בכוחותיהם, כדי שכעסיהם לא יגרמו, מבלי משים, לרעידות אדמה או נזקים אחרים. ילדי האורוג'ין מתחנכים במוסד מיוחד, בו הם לומדים לשלוט בכוחותיהם. בבגרותם הם נשלחים למשימות שונות, הכרוכות בשינויים טקטוניים אלה או אחרים.

כדי לשלוט באורוג'ין ישנו מעמד השומרים. הם האחראים לחינוכם ואילופם של האורוג'ין, באמצעות לימוד וענישה. עד סוף ימיהם יהיו האורוג'ין נתונים למרותם של השומרים.

אוכלי האבנים, החיים באבן ונעים בצורה שאינה ברורה לגמרי, כנראה דרך הסלעים.

וישנם עוד מעמדות וסוגי בריות.

האורוג'ין, גבורי ובעיקר גבורות הספר, אין להם זכויות אזרח, והם כפופים לכל החלטה מלמעלה – לאן יישלחו לביצוע עבודות, איך יחיו, מתי ימותו, ואף עם מי יזדווגו כדי ליצור את הדור הבא של אורוג'ין, שהם בעצם כלי עבודה ומלחמה.

הספר מלווה שלוש נשים בשלבים שונים של חייהן, ודרך סיפורן מתוודעת הקוראת לחיים בעולם המכונה "דממה".

אאסון, אשה צעירה, אם לשני ילדים. אורוג'ין שהצטרפה במסווה לקהילה "רגילה", נישאה לאיש. באחד הימים הורג הבעל את בנם הצעיר, משום שנתגלו בו כוחות של אורוג'ין, או "רוגה" כפי שהם מכונים בבוז על ידי נעלים מהם, והוא לוקח את בתם, נאסון, ויוצא מן עיר.

האם הלומת הצער, יוצאת בעקבותיהם לחפש את בתה לפני שתומת אף היא בידי האב, לפני שהקהילה תמית אותה, משום שהאנשים ה"רגילים" מפחדים מן השונה, מפחדים מן האורוג'ין.

הדרכים אינן בטוחות ואינן מסבירות פנים לאאסון. ואף על פי כן היא נודדת, נחושה למצוא את בתה.

דאמאיה, ילדה מביתם של זוג "רגיל" שנתגלו בה כוחות של אורוג'ין, והוריה, מפחד, העבירו אותה לאסם. כדי שלא תהיה בבית, נעלו אותה שם, הביאו לה מעט מזון מדי יום. פחדו כי אנשי  הקהילה לכשיתגלו כוחותיה של הילדה, יבואו לעשות בה שפטים. ואז הופיע השומר, ולקחה משם. כי לשומרים יש יכולת לגלות את מקומם של האורוג'ין. לקחה משם, לפני שייעשה בה לינץ'.לקחה למקום בו תעבור הכשרה כאורוג'ין בין בני מינה, במקום מושבם המרכזי של האורוג'ין.

את דאמאיה נלווה בשנות חינוכה במוסד עד הגיעה לבגרות. ילדה בעלת יכולות יוצאות דופן, תמיד ראשונה בין יתר התלמידות והתלמידים, אולם, אולי משום שלא הגיע מתוך עולמם של האורוג'ין, תמיד נמצאת לבדה, מתמודדת עם כמעט חרם מצד האחרים, עם תעלולים שנועדו לפגוע בה ובשמה. אין לה חברים, אין לה אף אחד, חוץ מאשר השומר שהביא אותה לשם, ולעתים מגיע למרכז.

“(Friends do not exist. The Fulcrum is not a school. Grits are not children. Orogenes are not people. Weapons have no need of friends.)

…

(Weapons do not need fun, either.) “ (pp. 211)

שיאנייט. אשה צעירה, בוגרת המוסד לחינוכם של ילדי האורוג'ין. בעלת ארבע טבעות, דרגה המורה עד כמה התקדמה בשליטה באיתני הטבע (הדרגה הגבוהה היא עשר). עליה לציית לכל הוראה הניתנת לה על ידי מנהלי המוסד, כי כך יש לנהוג.

"But this is what it means to be civilized— doing what her betters say she should, for the ostensible good of all.” (pp. 60)

בזמנים שאינה במשימה זו או אחרת, היא מבלה את זמנה במוסד, מוצאת לעצמה עיסוקים.

באחד הימים נקראת שיאנייט למשימה. עליה לחבור לאורוג'ין הידוע ביותר, המוכשר ביותר, זה שיש לו עשר טבעות, להגיע לאחת מערי הנמל כדי לשחרר את פתח הנמל ממחסום המונח בקרקעיתו.

בנוסף, עליהם לשכב האחד עם השניה כדי ליצור צאצא חדש לעולם האורוג'ין, צאצא שיהנה מאילן היוחסין של האב, ומיכולותיה של האם וישמש לאותם שימושים שיש למעמד האורוג'ין.

במשימתם זו מתגלות בשיאנייט יכולות שלא היתה מודעת להן. גם האדונים לא היו מודעים ליכולות אלה, ועל כן חייה, וחייו של האיש אליו היא מתלווה, בסכנה.

הספר מלווה, לסירוגין את מסעה של אאסון למציאת בתה, את שנות חינוכה של דאמאיה במקום מושבם של האורוג'ין, ואת מסעה של שיאנייט בו ישתנו בה דברים ותשתנה הדרך בה היא רואה את העולם.

העולם הנמצא כל הזמן על סף העונה החמישית הבאה; עונה שתביא כליון כמעט מוחלט על החיים המוכרים, על קהילות וערים קיימות, עונה שלא ידוע מה יוותר אחריה, ויותר מכך, מי יוותר אחריה.

הקריאה בספר הזה ארכה לא מעט זמן. דומה שבקשתי עוד ועוד להאריך, עוד ועוד להנות. כל פרק אינו רק המשך לפרק הקודם ומבוא לפרק הבא, אלא סיפור שיש בו התחלה ואמצע וסוף, ושיא. אין בספר הזה רגע דל, אין בו שעמום, רק חדוות הקריאה.  החדווה היחידה, משום שהספר, האנושות שבו (שבנו?) היררכית ומפלה, אפלה, שורדת. אין שמחה גדולה בספר, אין סופים שמחים, אין אנשים מאושרים לאורך זמן. ויש בו כל מה שאפשר לבקש מספר, שיקח אותנו למקומות אחרים, ויאיר לנו פינות נסתרות.

מומלץ מאד.

והגיע הזמן שיתורגם לעברית.