רגע לפני – משהו על הקנקן. אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה אחזתי בידי ספר עם כריכה קשה. כריכה קשה שהקצוות שלה חדים ועלולים לפצוע. כריכה קשה שאינה מאפשרת לספר להתקמט ולהתכווצ'ץ' בשוליים, בעיקר אם את תוחבת אותו לאיזה תיק כדי לקרוא בנסיעה.

יש משהו מאד חגיגי בספר עם כריכה קשה. מאד מזמין. מאד מכובד ומכבד.

בעידן שבו התוכן כולו בנוי מסאונד-בייטס וקליפים קצרים, אפשר לעצור רגע ולהתבונן בכריכה הקשה, היפה להלל, אגב, ראש מפוחלץ של איילה, זר לצווארה, על רקע אדום.

אחר כך אפשר להכנס לספר.

ספר קצר, נובלה. פרקים קצרים. מספר שורות כל אחד. שורות קצרות, כמו שירה. לעתים הוא באמת שירה. לרוב הוא שירה בפרוזה.

אשה צעירה אחת פוגשת איש פחות צעיר. היא סטודנטית, עובדת בספרייה, יום אחד תהייה סופרת. הוא סופר ידוע, מפורסם, מצליח. יש ביניהם עשרים ושש שנים. היא נוסעת לבקר את מתיה בבית הקברות בדרום, הוא מצטרף לנסיעה, נוסע לכתוב את ספרו הבא במקום מבודד, מרוחק.

אתה גר לא רחוק ממני. בקצה הרחוב.
שָכן, סופר כמוך, המליץ לך להתקשר אלי.
היא טובה בטרמפים, נוסעת פעם בשבע לבית קברות
בדרום." (עמ' 13)

הנסיעה לדרום אורכת פרק זמן לא קצר. פרק זמן שמתחיל בשתיקה, ואחר כך בשיחה מהוססת. ואחר כך השיחה מתגברת. היא מקשיבה, בעיקר, כי הוא סופר מפורסם וחשוב והיא עוד לא. הרבה על ספרים, ספריו שכבר נכתבו, ואלה שעוד ייכתבו, שלו ושלה. על אמו המתה לא מכבר. על אמה המתה כבר זמן.

ומגיעים, ונפרדים. הוא לדרכו. היא לדרכה.

הימים חולפים ואני לא חושבת עליך כלל. רק חולמת שנסעתי לבד אל היעד. ששכחתי לאסוף אותך מקצה הרחוב." (עמ' 24)

אחר כך הוא מתקשר, אחר כך הם נפגשים. פעם אחת, ועוד פעם אחת.

אחר כך הם אוהבים. אוהבים לאיזשהו פרק זמן.

סטודנטית שנה ב' בחוג לספרות. ריח הבושם שלך נידף מגופו של גבר אחר." (עמ' 89)

אחר כך, הרבה אחר כך, נפרדים. כי זו דרכו שלו, וזו דרכו של עולם.

והוא – יש לו חייו שלו, המופרדים לגמרי משלה.

היתה להם אהבה יפה ביחד. אהבה שצריכה היתה להיות, לגשר בין מה שהיא צריכה למה שהוא צריך.

היא צריכה, אולי, תחליף אב, הוא צריך, אולי, וזה לא נאמר כלל, מישהי שתחזיר לו את נעוריו, ולוּ רק לרגע.

אבל הצורך הזה רק משתמע, לעתים, מן הכתוב.

עכשיו אני יודעת: לא היה סיכוי להימנע. הייתי יתומה. בלילות התמכרתי לצורך במילים, להבטחות לשפתיך הרטובות שסיפרו מה תרצה לעשות לי בגוף, לזמזום שבתוכנו, …. " (עמ' 92)

אחר כך היא הלכה לדרכה.

והוא לדרכו.

אחרי עשרים שנים נפגשו שוב, באקראי, באיזה כנס ספרותי. כן, גם היא הפכה לסופרת מפורסמת וידועה.

ספר שכולו שירה  ופיוט. והוא יפה להלל ונוגע ללב מאד.

את שרי שביט פגשתי לראשונה עת ערכה את ערוץ הספרים ב- YNET, ואני ניהלתי את קהילת הספרים באותו אתר. אחר כך פגשתי בה, מדי פעם בירידי הספרים ובערבי סיפורים קצרים שערכה והגישה. כך שיש בינינו הכרות מוקדמת.  ומשום שיש בינינו הכרות מוקדמת חששתי מעט לקחת לידי את הספר, שמא לא אוהב אותו דיו.

התבדיתי. אהבתי אותו מאד. למען האמת, הספר הזה יישמר לקריאה חוזרת בין הספרים המעטים שאני כך שומרת לי.

מומלץ