שלוש נובלות בספר הזה, בכל אחת מהן עולם אחר, לכל אחת הלך רוח אחר.

הראשונה – ארץ לא נודעת, או, טריטוריה לא מוכרת – ובה שני גיבורים, איש ואשה,.פינדרידי, פינ, המספרת, וקרסון. שניהם ממפים כוכבים חדשים. במשך שמונה שנים הם נעים ממקום למקום, נשלחים משער הפתיחה, חיים תחת מסכת כללים מאד ברורה. אסור לפגוע בחי ובצומח המקומיים, אסור לפגוע ולהעליב אוכלוסיה מקומית. בינם לבינם הם מכנים את הרשויות – "האח הגדול", אבל אסור להם להשתמש במינוח אלא בשיחה פרטית ביניהם, אחרת הם מסתכנים בקנסות.

"Big Brother didn’t want anybody accusing them of “ruthless imperialist expansion” and riding roughshod over the indidges the way they did when they colonized America.
So they set up all these rules to “preserve planetary ecosystems” (which was supposed to mean we weren’t allowed to build dams or kill the local fauna) and “protect indigenous cultures from technological contamination” (which was supposed to mean we couldn’t give ‘em firewater and guns), and stiff fines for breaking the rules.” (pp. 14)

עכשיו הם על בּוּת', הם ו- C.J.  – קריסה ג'יין, הנשארת בבסיס, בכל פעם שהם יוצאים למפות חלק נוסף מן הכוכב שהם נמצאים עליו. C.J שאחראית לקבל דיווחים, לעקוב אחריהם, להטיס אותם, אם צריך, ממקום למקום, לחלץ אם צריך, להיות עמם בקשר כל הזמן, כדי שלא יאבדו. יחד אתם, במסעם ה- 184, גם בולט, המלווה / מדריך המקומי, זה שאחראי להתריע בפני סכנות שאין הם מודעים להן, וגם לקנוס אותם בכל פעם שהם מפרים את הכללים. עוד מצטרף אליהם, במסע הזה, אבלין, זואולוג, העוסק בעיקר במנהגי החיזור של מינים לא מוכרים, ששמע על מעלליהם, והוא כולו נרגש להצטרף למיפוי הארץ הלא נודעת, ולסווג את מיני החי הבלתי מוכרים.

מנהגי החיזור, כפי שהוא חקר ומסביר לפינ, במהלך הסיור, אינם שונים בהרבה מאלה של בני האדם, ומאירים אותם באור אירוני משהו.

“Gifts the male gives to the female are symbols of the male’s ability to amass and defend wealth or territory, …” (pp. 60)

וכך, בין קניונים לגבעות, הרים ונחלים, מול נופים מופלאים וחומה הבנויה חדרים חדרים, שכלל לא ברור כיצד נבנתה, צופה הקוראת במסע שהוא בין המסעות לגילוי המערב באמריקה, לבין מסע בין כוכבים. מסע שיש בו סכנות בלתי מוכרות, לצד סכנות מוכרות לגמרי, תעלומות וגילויים, חברוּת ורמז לרומנטיקה, או, לפחות, למנהגי חיזור, ולצד כל אלה, ולאורך כל הזמן,  אירוניה דקה מן הדק, והומור משעשע למדי.

ב- רימייק – סיפור אהבה, כולו סרטים והוליווד, אבל הוליווד אחרת לגמרי. הוליווד לתיירים. הוליווד שיש בה ביתנים, ותמורת סכום לא ממש גדול אפשר להצטלם לסצינה בסרט האהוב עליך, ודמותך תשובץ בסרט. יש בה ביתנים ההופכים סופים טרגיים בסרטים לסופים טובים, כי מי רוצה לבכות על אלי מקגראו אם אפשר שריאן אוניל יציל אותה ממוות. ולמה להפריד בין אינגריד ברגמן להמפרי בוגארט בסוף קזבלנקה?

טום, המספר, מאוהב באליס. אליס, ובכן אליס רוצה לרקוד. בסרטים. רק שבזמן הזה כבר אין מיוזיקלס, זה לא ממש כדאי. בכלל, אין כמעט סרטים חדשים. יש סרטים "מחודשים", רימייק, רק שבמקום לקחת במאי חדש, ימי צילום, שחקנים חדשים ומפורסמים, לוקחים את הסרטים הישנים ו"מלבישים" פרצופים חדשים על הסרטים הישנים.

טום עובד באחד האולפנים, והוא מתבקש, ברוח התקופה, להסיר כל אזכור לחומרים ממכרים, אלכוהול, סמים; סיגריות לא צריך, הן הוסרו כבר בהוראת הליגה נגד עישון. טום הוא מומחה לגרפיקה ממוחשבת, והוא יושב ימים שלמים בחדר שלו, ועובר פריים אחרי פריים בסרטים שונים, מחליף בקבוקים וכוסות משקה במשקאות קלים, או קקאו. משנה סצינות שלמות, לטובת התקינוּת החדשה.

אליס הגיעה ערב אחד לחדרו של טום, הנמצא בתוך מתחם האולפן, מעל אולם המשמש למסיבות בין השאר. היתה שם מסיבה, כבכל שבוע בהוליווד, וכולם הסתובבו שם בבגדים הולמים, כולן היו מרילין מונרו, או רובן, לפחות, מחכות שמישהו יראה אותן ויקח אותן לאיזה סרט, גם אם רק לרימייק, גם אם רק ל"כאילו".

“I’ve never understood why the faces, who have nothing to sell but an original personality, an original face, all try to look like somebody else. But I guess it makes sense. Why should they be different from everybody else in Hollywood, which has always been in love with sequels and imitations and remakes?” (pp. 143)

טום הזמין את אליס לראות את פרד אסטר, הרקדן שהכי אהבה. הרקדן שהיתה רוקדת בסרטיו, לו רק היתה יכולה. אבל הוא מת בשנה שהיא נולדה.

“She was born the year Fred Astaire died. Hedda told me that the first time I met Alis.” (pp. 141)

פרד אסטר ואלינור פאוול ב-  Begin the Beguine – Broadway Melody of 1940

היא רק רצתה לרקוד, והיתה נחושה למצוא מורה לריקוד בהוליווד. אבל כבר אין.
ואז היא נעלמה לו.

הגעגועים, או הכמיהה למשהו שראה בה, גרמו לטום להתחיל לצפות במיוזקלס, מתקופות השיא שלהם. כשהעלה את שבע כלות לשבעה אחים  בריקוד הקמת האסם)  הופתע לראות את פניה בין שבע הנשים. בהמשך מצא אותה בעוד ועוד סרטים, והמדובר בעותקי האולפן, כך שאי אפשר "להשתיל" שם דמות חדשה, אלא אם כן זהו רימייק.

תעלומה.

שבע כלות לשבעה אחים – ריקוד הקמת האסם

טום שמע פעם על מסע בזמן, אז אולי יש איזה אולפן שיש לו היכולת למסע בזמן, ואליס נסעה לשנות הארבעים – חמישים והשתתפה במיוזיקלס?

סיפור שהוא כולו אהבה גדולה לקולנוע, עם ציטוטים מסרטים (התפלאתי כמה מהם אני מכירה), עם אזכור הדמויות בשמות השחקנים, עם חשש מה מפגיעה בקסם הקולנועי, אם אך ישכילו בעלי האולפנים לאמץ ולהמציא כל אותן טכנולוגיות.

בנובלה השלישית – D.A –  תאודורה באומגרטן, נערה בשנתה האחרונה בתיכון. היא לא כל כך רצתה ללכת לתיכון, העדיפה ללמוד בבית, אבל אביה שכנע אותה לנסות, והיא נשארה. יש לה חברה אחת טובה, קימקים, האקרית מומחית.

באחד הימים נקראים כל התלמידים בבית הספר לאולם הגדול, התייצבות חובה. ארוע ההכרזה על התלמיד / תלמידה שהתקבל/ה לאקדמית החלל. רק 300 מועמדים מתקבלים בכל שנה, מחציתם מן האיחוד האירו-אמריקני. מכריזים על המועמד/ת שהתקבל/ה לפני קבלת ההודעות משאר האוניברסיטאות, משום שזוהי משאת נפש של כמעט כולם.

לא של באומגרטן.

ולכן, מה רבה הפתעתה כאשר שמה מוכרז כצוערת החדשה באקדמיה. ומאותו רגע, בהילוך מהיר, היא מוסעת לביתה, לבסיס ולחלל, לאקדמיה, מבלי שיש לה יכולת לקבל הסברים איך בכלל התקבלה, משום שכלל לא הגישה בקשה, והיא רוצה להגיע לאוניברסיטת לוס אנג'לס.

הסיפור הזה, הקצר בכל שלושת הנובלות הזכיר לי, יותר מהכל, את כתיבתו המבריקה של אסימוב, ולמרות שלא היו בו הפתעות מרובות (את כולן ניחשתי, פחות או יותר), הרי שהוא היה מענג ונפלא.

ממש כמו כל הספר הזה.