כשעצוב, והחיים לא לגמרי מחייכים, טוב שיש ספר אחד (או יותר) של קוני וויליס שטרם נקרא מוטען על הקינדל, ואם הוא עוסק בענייני חג המולד, על אחת כמה וכמה.
כי וויליס אוהבת את חג המולד, ואוהבת סרטים שעניינם חג המולד (וסרטים בכלל, בעיקר אלה הקלאסיים, כפי שאפשר לקרוא בסיפור Remake שבתוך: Terra Incognita) וכמובן, נפש רומנטית יש לה, וכך גיבורותיה וגיבוריה טובי וטובות הלב והראויים זוכים להתאחד עם מושא אהבתם, לא לפני שיעברו דרך חתחתים ויתרוצצו בין כאן לשם וחזרה במשך זמן קצר, כדי להשיג כל מיני מטרות או אנשים שהם כמעט בלתי מושגים, וייתקלו במכשולים ומעקשים, עד הסוף הטוב.
כי מוכרח להיות סוף טוב. אחרי הכל – זמנים קשים קוראים לספרות המקלה על מכאובי הנפש.
אני כותבת פחות, הרבה פחות. פעם כתבתי בכל יום, אחר כך הורדתי את המינון. אבל אי אפשר להפסיק. לא באמת.
חצי שנה. את רוצה לצרוח: חצי שנה! ומה אתם עושים שם למעלה? למה אתם מחכים? איך אתם נרדמים בלילה? איך אתם מסתגרים בלשכותיכם המהודרות? איך אתם לא רואים? איך אתן לא רואות?
עוד רגע תיקרע הארץ, ותהום תעבור בין חלקיה. אי אפשר יהיה יותר לתקן. לא יהיה יותר מה.
רק האנשים והנשים שפעם, לפני חצי שנה נחטפו מחייהם, רק הם הולכים ודועכים, הולכים ונעלמים.
ואנחנו יחד איתם.
11.4.2024 – 188 באוקטובר
עייפות החומר
זכוכית מתעייפת. אחרי שמוזגים בה מים חמים ומים קרים, ולעתים שמים קרח, שוב ושוב, בסוף היא מתעייפת. ואז מופיע סדק קטן, כמעט בלתי נראה, ועוד דחיפה אחת קטנה והיא נשברת.
שתי נשים, דפנה שחק ומירי נחום, מתחקות אחר פרשיית רצח בלתי מפוענחת, בת ששים שנים.
החקירה נערכת ומשודרת בפודקאסט, כששלבי החקירה נערכים בזמן ההקלטה, כך שהמאזינות והמאזינים יכולים לעקוב אחר התפתחותה של החקירה.
הן נוברות במאגרי מידע, נעזרות במידע משטרתי (האחת מהן קצינת חקירות בדימוס), גזרי עיתונים, ראיונות עם קרובים של הנרצחים, אלה שאפשר לאתר ומוכנים לדבר.
שלושה מקרי רצח מתחילת שנות הששים של המאה הקודמת. שלושה נרצחים שאין ביניהם כל קשר, למעט שיטת הרצח הדומה – שימוש בעוזי. שניים מתוך השלושה נרצחו ביריה בודדת, השלישית בצרור לתוך חדר השינה שלה, שפצע את בעלה.
העצרת הערב, בככר החטופים, הסתיימה בספירה; מאחת עד מאה חמישים וחמש, כמניין הימים מאז השבעה באוקטובר, 2023. 155 ימים ש- 134אנשים, נשים וטף נמצאים בשבי החמאס, והמדינה שבגדה בהם והפקירה אותם באותה שבת ארורה, ממשיכה להפקיר אותם. ואין היא מבינה, המדינה, כי אם לא יחזרו, לא תהיה מדינה.
השבוע, בזמן המשמרת שלי, הגיעה לאוהל אשה אחת, אמריקאית, שבנה עלה לארץ והתגייס לצבא, ונמצא בעזה, ובתה עלתה אף היא, וחיה בתל אביב, והיא, האשה, סבורה שאין להחזיר את החטופים באיזושהי עסקה, משום שאז אויבינו ילמדו שכדאי להם לחטוף אנשים כדי לשחרר מחבלים מן הכלא, ובכלל – מה יקרה אם ישחררו מן הכלא רוצחים כשהורי הנרצחים מתנגדים לשחרורם. וגם שאלה – לשם מה נשפך הדם בעזה?
לא, היא לא ידעה מה צריך לעשות, רק ידעה שאסור לעשות עסקה.
ואני תהיתי, ותוהה עדיין, איך יש אנשים החושבים שדם החטופים הפקר, וש"טובת הכלל" עומדת מעל החובה העליונה להחזירם בכל מחיר; איך זה שיש אנשים שעדיין לא הבינו את החוזה הבסיסי, האמנה החברתית, בין היחיד לשלטון?
איך זה שיש אנשים שחושבים שהמדינה היא ישות בפני עצמה, הקודמת לבני האדם החיים בה?
טחו עיניהם מראות איך הולכת המדינה ודועכת, ועוד מעט כולנו נהיה חסרי ארץ.
אדם דלגליש. כל מי שהיתה בארץ אי אז בשנות השמונים של המאה הקודמת ודאי זוכרת אותו. הבלש, קצין המשטרה האנגלי, עם כל הגינונים הנכונים; זה שחוץ מהיותו איש משטרה, היה גם משורר שהוציא ספרי שירה וערך סבבים לקידום מכירות בחנויות ספרים ברחבי הממלכה. עד היום אני זוכרת תמונה של חנות ספרים אחת, בעיירה אחת, ובה נשים יושבות ומקשיבות לדלגליש קורא משיריו, ואחר נעמדות בתור מסודר כדי שיחתום על ספריו. (זו הסיבה שערבי ההשקה המועדפים עלי כוללים את הסופר/ת הקורא/ת מספרו/ספרה והמנחה משוחח/ת אתו על הספר. בלי ניתוחים אורייניים, בלי דיבורים "על" על ידי מומחים אלה ואחרות . ממש כמו ערבי הספרות שערכתי, שנה אחת, בתאטרון "הסמטה").
ובכן, אדם דלגליש, שהיה כה חביב על כל צופי ובעיקר צופות הערוץ היחיד דאז, כלל לא התיישן, ודמותו ההו-כה-בריטית עמדה לנגד עיני לאורך כל הספר.
אנה מגדלנה באץ', מוזיקאית, כיאה לשמה, נשואה לאיש, מעולם המוזיקה אף הוא, שאוהב אותה והיא אותו, ויש להם חיי נישואין נעימים ונוחים, ככל שרק ניתן אחרי כך וכך שנות נישואין.
פעם בשנה, בחודש אוגוסט, ביום השנה לפטירתה של אמה, נוסעת אנה מגדלנה אל האי שבו קבורה אמה, אי שמעבורת נוסעת ממנו ואליו פעם ביום, ולכן צריך להגיע בזמן, אחרת צריך לחכות ליום המחרת.
וכשהיא מגיעה לאי מחכה לה מונית קבועה, וחדר קבוע במלון, ולאחר שהיא מתמקמת בחדרה מחכה לה נהג המונית המוליך אותה לחנות הפרחים, בו היא קונה זר סייפנים מהודר, עולה לקברה של אמה, מנכשת את העשבים השוטים שצמחו בשנה הזו, ומניחה את הפרחים הטריים. בכל הזמן הזה היא משוחחת עם אמה ומספרת לה על כל הקורות אותה בשנה החולפת.
