"בסופו של דבר המציאות אינה אלא הסיפור שאדם מספר. לכולם יש סיפור. ואיש אינו יכול לתבוע לעצמו את הזכות לומר את המלה האחרונה." *
מה אנחנו יודעים על קנדה? באמת מה אנחנו יודעים? שזו ארץ רחבת ידיים בצפונה של יבשת אמריקה, הגובלת בארצות הברית, שיש בה מפלים נפלאים – הניאגרה, שהשפה המדוברת בה היא אנגלית, אבל יש בה גם דוברי צרפתית (למה? שאלנו את עצמנו פעם?). שיש לה נשיא חתיך, בנו של נשיא חתיך קודם, שדעותיו מתקדמות ומעוררות קנאה.. אבל מה באמת אנחנו יודעות?
אלה ספרים "קנדיים" קראנו?
כשהיינו ממש צעירות קראנו את "האסופית", שרק כשבגרתי התברר לי שהוא שייך לקנדה; זה באמת לא היה ענין חשוב בספר, הלאום של אן שרלי והסובבים אותה.
אחר כך קראנו ספרים של מרגרט אטוודואליס מנרו, שתיהן קנדיות, אבל איני זוכרת בספריהן משהו שהוא תלוי מקום או תרבות או הסטוריה דווקא קנדית; אם נחליף תפאורה ושמות, עדיין ישארו הסיפורים כפי שהם (ממש כפי שעשה אלמודובר בסרטו חולייטה– מומלץ, אגב, מאד – שסרטו מבוסס על שלושה סיפורים מתוך "בריחה", של אליס מנרו).
"… לא מלמדים אותנו מי אנחנו ומה אנחנו רוצים. מלמדים אותנו לכתוב, לקרוא, איך להתנהג, אבל אף מלה על רגשות. כשאנחנו מגיעים לרגשות, אנחנו אנאלפביתים, אין לנו מה לעשות עם הפחד שלנו, הכעס שלנו, הסקרנות שלנו, האכזבה שלנו. החלומות שלנו זורקים אותנו לעולם לא מוכר, לג'ונגל. אנחנו צריכים למלא את צו המשפחה שחקוק בנו מדורי דורות. להיות חופשי עם עצמי זה כמעט מעשה מגונה. להרגיש תשובה, תאווה, זה להסתכן בסקילה. לעוף זה להיהרג. איך אתה יודע להיות אתה, אם אינך יודע שום דבר על עצמך.." (עמ' 322)
את הספר הזה "גמעתי" בכמה ימים, תוך שאני נשבית אט-אט בקסמו, למרות שהיה קשה לקראו מיד אחרי ספר מופתי כמו "הדו"ח של ברודק", וקשה עוד יותר להסביר, אפילו לעצמי, מה היו אותם חבלי קסם שסובבוני וכפתוני, בעדינות, ומשכוני עוד ועוד.. עד שהגיע הסוף.
אז מה היה בו, בעצם, בספר הזה? מה היה בו שהפך את הקריאה מסתם "נחמדת" ו"נעימה" ל"מרתקת" ו"כובשת לב"? והרי אין כאן סיפורי עלילה ומתח, או גבורה, או תהפוכות גורל; אין כאן תאורים מקפיאי דם, אין כאן עלילות מהפכות קרביים. רק, או בעיקר, אווירה.
החיים בתל אביב של שנות השלושים של המאה הקודמת. והרי היו לנו ספרים המתארים הווי החיים בשנות השלושים, אלא שבדרך כלל היו אלה תאורי החיים בפריפריה, במושבים ובקיבוצים, בספַר. חייהם הקשים (בדרך כלל) של החלוצים, או השומרים, עובדי האדמה. וכאן – סתם חיים זעיר בורגניים, של מהגרים ממקומות שונים, בדרך כלל אבל לא רק ממזרח אירופה. אנשים שמסיבות אלה או אחרות בחרו להגר ולבנות את ביתם כאן.
לפני הכל ואחרי הכל – ספר מומלץ ביותר. קלודל מצליח, במשפטים קצרים, כמעט יבשים, לפרוש את כל אימי קורותיו של גיבור הספר ושל גיבור הדוח שלו, של הכפר השלו והשקט, המרוחק מכל, המסוגר, הפסטורלי כמעט, כמעט כי האימה שבפנים אינה שונה מן האימה שבחוץ, אלא רק נפרדת ממנה, עד שהן נפגשות ומתערבבות, ואין יותר הבדל בין האימה שבחוץ לאימה שבפנים.. של המלחמה האיומה והנוראה ההיא, שאינו קורא לה בשם, אבל אנחנו יודעים שהיא מכוּנה "מלחמת העולם השניה".
"הטילו עלי משימה שהיא הרבה מעבר ליכולת שלי ולתבונה שלי. אני לא עורך דין. אני לא שוטר. אני לא מספר סיפורים. הרי הסיפור הזה, אם מישהו יקרא אותו אי פעם, הוא ההוכחה לכך: אני כץ כל הזמן קדימה, קופץ מעל משוכות הזמן, מאבד כיוון, משתיק שלא במתכוון את מה שאולי חשוב." (עמ' 99 – 100)
ברודק חזר מן המלחמה. לאחר שנחשב כמת, ושמו אף נחקק על לוח הזכרון בכפר, חזר מן המקום שאין חוזרים ממנו.
ברודק חזר מן המלחמה ויש לו איזה תפקיד רשמי המחייב משלוח דוחות על הצמחיה ועל מצב הקרקעות והמים, והדוחות האלה שהוא שולח מפרנסים איכשהו את המשפחה הקטנה שלו.
ועכשיו התבקש לכתוב דוח אחר; דוח שיתאר את מותו של איש אחד, זר, שהגיע לכפר והגעתו הפרה את השלווה שהיתה בו, בכפר. ועכשיו הוא מת. וברודק, שכותב דוחות, מתבקש לכתוב גם את הדוח הזה. על ידי בני הכפר התבקש. על ידי ראש הכפר.
ספר סיפורים. וכמו כל ספר סיפורים צריך לדייק. אין מרחב גדול כדי למשוך אליו עלילות משנה, או להאריך באיזה עניין, והכל צריך להיות מהודק ומדויק. זו אמנות גדולה מאד לדעת לספר סיפור קצר.
ואיילת צברי יודעת.
היא יודעת לקחת רגע בזמן ולהפוך אותו לסיפור חיים, או לפחות לסיפור תקופה. היא יודעת לפתוח לקורא/ת עולם, שנמצא ממש כאן ממול, או מעבר לרחוב, או בעיר הסמוכה, ולגלות לנו פינות נסתרות, על המראות והקולות, והריחות, והאור המסמא או משחקי האור והצל של השמש.
והיא יודעת לקחת אותנו אל מעבר לאוקיינוס, אל קנדה (שם היא חיה) ולפתוח לנו חלון אל עולמם של מהגרים (או, בעצם, בעיקר מהגרות) מכאן. כאלה שדוברים את שפתנו, והיא כבר בניגון אחר, ויש בהם נינוחות אחרת, ומחשבות אחרות, ומנהגים אחרים.
או להודוּ. כי גם לשם היא לוקחת אותנו.
המקום הכי טוב בעולם הוא קולומביה הבריטית, או ירושלים. תלוי מי הדוברת. נעמי, האחות הבכורה, או תמר הצעירה, שאף פעם לא ישבה במקום אחד, עד שהגיעה לקולומביה הבריטית, ולאחר ביקור בירושלים הבינה שהיא צריכה כבר להחליט על מקום אחד שהוא בית; ובחרה בגלות. כך בסיפור "המקום הכי טוב בעולם", החותם את הספר ושנתן לו את שמו. שתי אחיות נפגשות אחרי שנים שלא בילו זמן יחד, שנים שהמרחק רק הגביר, כמו תיבת תהודה, את המרחק שביניהן. ועכשיו הן צריכות, או רוצות, לגשר במשהו על הפער הזה, לחזור אחורה. אבל אי אפשר. אפשר רק קצת, ושבריר, וזכרון. ובכל זאת.
והנה הגענו לסוף. והסוף, אפעס, גדוש ארועים ופרטים, וסיפורים חדשים, עניינים שלא היו קודם, ועניינים שכן היו קודם, ובמקום כתב אישום כנגד החברה שמאפשרת, בהעלמת עין, ובהסתמכות על תרבות הפטריארכיה, אונס וחוסר אמון בנאנסות ובקרבנות בכלל, חברה שבה לילדים אין מעמד, ואין יכולת להגן על עצמם מפני טורפים מבית ומחוץ; במקום כל אלה מתקבל סיפור כמעט בלתי יאמן, ובו הכל מכל בכל כל: פדופילים וכתות, פסיכופתים, פיצול אישיות, הטלת מומים, קרבות לחיים ולמוות בין בני אדם, פסיכופתים (כבר אמרתי), טרנסווסטיסטים, ואפילו עד באבי יאר הגענו.
כי כן, לפעמים ישנה בעיה בסיומי סיפורים וספרים; בן מנדלסון, גיבורו של "עולם הסוף" ספרו הנפלא של אופיר טושה גפלה, מסייע לסופרים המתקשים בכתיבת סופים לספריהם.
כותבי "החולשה של ויקטוריה ברגמן" יכולים היו בהחלט להעזר בשרותיו של בן מנדלסון שכזה.
המתח נשאר, והספר מהפך דפים במהירות, אלא שחסר בו משהו. משהו לא ברור. לא ברור מדוע חולק הספר לשלושה חלקים, לא ברור מדוע התפזרו המחברים על פני נושאים רבים כל כך.
"האֵימה מגיעה לסטוקהולם לבושה במעיל כחול קוֹבּלט, כהה במעט משמי הערב. היא בהירת שיער וכחולת עיניים, ועל כתפה תיק קטן. נעליה הקטנות מדי אדומות ומשפשפות את קרסוליה, אבל היא רגילה, והפציעות בעור כבר נעשו לחלק מאישיותה. הכאב מחזיק אותה ערה.
היא יודעת שאם רק תצליח לסלוח – תיגאל, היא עצמה וגם הנסלחים. שנים רבות ניסתה לשכוח, אבל לא הצליחה. היא לא רואה את זה, אבל הנקמה שלה היא תגובת שרשרת." (עמ' 9)
קודם כל ולפני הכל: זהו ספר שני בסדרה, ומטבע הדברים עניינים שיופיעו בסקירה הזו יהיו ביניהם קלקלנים (ספוילרים, כך קבעה האקדמיה), ומי שרוצה להמשיך לקרוא סקירה זו עושה זאת על אחריותו/ה בלבד!
חקירת הילדים המתים נסגרה. במשטרה שתקציבה מוגבל (ככל משטרה בעולם) התקציב המיועד לחקירת מותם של ילדים-שאיש-אינו-חש-בחסרונם, גם אם מותם היה אלים וברוטאלי בצורה קיצונית, מצומצם ביותר, ויצאה הוראה מגבוה שלא לחקור יותר.
בן זוגה של ז'נט שילברג, בלשית המשטרה, עזב אותה לטובת האוצרת-הגלריסטית שמקדמת עתה את עבודותיו, והיא נותרה עם בנם המשותף, נער מתבגר (על כל המשברים הכרוכים בכך, ובנוסף לכך – סיפור הגירושין של הוריו רק מגביר עוד את מרד הנעורים שלו), ועם עבודתה התובענית, כרגיל. עבודה שבה אף פעם לא בטוח שתגיע לביתה בזמן, כדי לפגוש את בנה.
"סטוקהולם בוגדנית כמו פרוצה. מאז המאה השלוש-עשרה היא רובצת לה במימיה, ספק מלוחים, ספק מתוקים, מפתה אותך באיים גדולים וקטנים ובחזותה התמימה. היא יפה בה במידה שאינה נאמנה, ותולדותיה רצופות מרחצאות דמים, שרֵפות ונידויים.
וחלומות שבורים." (עמ' 79)
שוב מותחן שבדי, שוב רב מכר (בצדק), והפעם – ראשון בין שלושה (הפך לטרנד – הטרילוגיות הללו), שוב אשה, בעצם – נשים גבורות הספר. אולי בצדק. אולי בשבדיה (ואולי בסקנדינביה בכלל) גילו את הפערים ואי-השוויון המובְנים כל כך בחברה המערבית, ואולי בוחרים הסופרים (והסופרות) להפנות זרקור אל עוולות חברתיות (שונות) דרך סיפורים. סיפורי מתח שקשה להניח מן היד, שדרך העלילה המתפתחת יכירו הקוראים והקוראות ויזדעקו כנגד אותן עוולות.
ואולי אפשר יהיה לשנות משהו בעולם שמסביב, כי גם אם אצלנו זה לא בדיוק ככה, ויש נסיבות וכו', אפשר בכל זאת לזהות מגמות ולנסות לשנות. אולי.
ושלא יעלה על דעתו של מישהו או מישהי שיש איזו דידקטיות בספר הזה; כלל לא. ממש כמו בטרילוגיה של סטיג לרסון – הנערה עם קעקוע הדרקון, והמשכיו, כך גם כאן – הסיפור עומד בפני עצמו. הרקע, לעומת זאת, מטריד, אפל, עצוב, גורם לקורא/ת לרצות לזעוק שהגיע זמן לשנות סדרי עולם.
"בסופו של דבר המציאות אינה אלא הסיפור שאדם מספר. לכולם יש סיפור. ואיש אינו יכול לתבוע לעצמו את הזכות לומר את המלה האחרונה." *
