בחיים, כמו בהסטוריה, אין "מה היה קורה אילו..". ובכל זאת, החל מתחילת ספרו של בן-סימון לא מרפה המחשבה – מה היה קורה אילו? מה היה קורה אילו, במקום לעלות למדינת ישראל, היה ממשיך בן-סימון בדרך שהותוותה לו על ידי מוריו בבית הספר במרוקו, מסיים את התיכון ומהגר לצרפת? האם היה הופך שם לעיתונאי ואינטלקטואל מבוקש שאת דבריו שותים בצמא כל הפרנקופילים? והיה מגיע מדי קיץ לבקר כאן בלבנט, קונה אולי דירה באחד ממגדלי היוקרה, כזו שעומדת ריקה מרבית ימי השנה.
או, מה היה קורה אילו לא היה נשלח לפנימייה מלכתחילה, אלא גדל בבית עם הוריו?
או, מה היה קורה אילו לכשעלה לארץ, במסגרת עליית הנוער, היה נשלח לפנימייה חילונית או אפילו לקיבוץ?
אבל כל אלה לא קרו, ובחיים, כאמור, אין מה היה קורה אילו..
שניים או אפילו שלושה סיפורים יש בספר הזה, שלעתים משתלבים זה בזה, לעתים קצת פחות, ובין כולם מופיע כותב הספר – דניאל בן-סימון.
טייק אוף של סיפורים וספרים של סופר מצליח יכולים להיות עניין מעניין ביותר; בוחרים איזו דמות משנה מתוך הספר, שומרים על המסגרת הכללית, ובונים לה, לדמות המשנה, זו שנתקלנו בה רק לרגע או שניים במהלך קריאת הספר, עולם שלם משל עצמה. הורים, למשל, וסביבת גידול, רגשות, רצונות ומניעים שבדרך כלל, בסיפור העיקרי, לא נדע מהם כי אין להם מקום.
כך עשה מגוויר עם המכשפה הרעה מן המערב, זו שהכרנו בארץ עוץ, זו שיש לה צבא קופים מכונפים, ואי אפשר להכחידה אלא בדלי מים (שאז היא נמסה וזהו). מגוויר נותן לה שם, ותולדות – אֶלְפָבָּה.
אלפבה נולדה לאיש דת אדוק, נצר למשפחת כמרים, שבמקום להגיע לאיזו משרה רמה בעיר הברקת או סביבותיה, נדד עם אשתו, בת למשפחת אצילים, שהתרגלה למותרות ולפינוקים, אל פאתי המדינה כדי להביא את דבר האל לשבטים הפשוטים יותר, אלה המאמינים בכל מיני אמונות תפלות, או נתונים להנאות הרגע, ופחות עסוקים בחיי הנצח.
אלפבה נולדה בלילה בו נעדר אביה, מפאת אחת משליחויותיו המסיונריות. אלפבה נולדה ילדה מוזרה שמראה הרתיע את המיילדות ואת אמה.
"…שאלתי את עצמי אם כל השריפות קשורות זו לזו, כמו שאבא אמר שכל בני האדם קשורים זה
לזה, אם האש ששרפה אותי ביום שבישלתי נקניקיות קשורה איכשהו לאש שהורדתי עליה את המים בבית השימוש או לאש שהתלקחה בבית
המלון. לא היו לי תשובות לשאלות האלו, אבל ידעתי שאני חיה בעולם שבו בכל רגע עלולה לפרוץ שריפה. זה ידע מן הסוג שגורם
לאדם לעמוד כל הזמן על המשמר." (עמ' 45)
שערי בנפשך סיטואציה שכזו: את לבושה במיטב בגדיך, נוסעת במונית לאיזה אירוע מפונפן באיזה מקום בעיר, ובדרך את רואה אשה עטופת
בלויים מחטטת בפח האשפה. את לא מסבה את עינייך (ואת יודעת למה), אלא מתבוננת היטב, ומגלה כי האשה הזו היא אמך.
וזה האירוע הפותח את ספרה של ג'אנט וולס, אשה אמיתית, עתונאית, המתארת את חייה האמיתיים. הסצנה הזו התרחשה בחייה פעם, והיא
הורתה לנהג המונית להסתובב ולקחתה בחזרה לביתה. זו לא היתה הפתעה עבורה, שכן ידעה כי הוריה הם חסרי בית, או פולשים לאיזה
מבנה נטוש (ולכן לא הסבה פניה), אבל המראה המוחשי של מה שידעה היה לה קשה מנשוא באותו רגע.
סודות. לכל אדם יש כאלה. ישנם סודות שאנו מסתירים מפני עמיתים לעבודה, כדי שלא יוכלו להכנס עמוק מדי לחיינו האישיים, ישנם סודות שאנו מסתירים מפני אהובינו, שלא לפגוע בהם או שלא להיפגע, וישנם סודות עמוקים מני ים, שאנו משתדלים, ולא תמיד מצליחים, להסתיר מפני עצמנו, כי עצם המחשבה עליהם גורמת לנו אי-נוחות, או כאב, או עצב, או מבוכה גדולים ועמוקים.
"סודות.. הם כמו סרטן. סודות מפרישים מוגלה. סודות מעכלים את הקרביים ולא משאירים מאחור דבר זולת קליפה דקיקה. .." (עמ' 285)
אדם פרייס, עורך דין מצליח, נשוי באושר יחסי כבר לא מעט שנים לקורין, אב לשני בנים שהעניין העיקרי בחייהם הוא מקומם בנבחרת הלקרוס ותוצאות הליגה. ערב אחד, משמעותי מאד לבנים, מיונים לנבחרת הלקרוס, כאשר כל האבות נמצאים במגרש, ניגש אדם זר לאדם ולוחש לו כי לאשתו יש סוד אפל, בן שנתיים בערך, סוד שיכול להעיב על כל חייהם.
והחיים נכנסים לסחרור.
היידי דן, אשה לא צעירה במיוחד, שילדיה כבר בגרו, פגשה חברות, מין מפגש שבועי שכזה, עניין של נשים, כנראה, יושבות, צוחקות, דנות בעניינים אלה ואחרים, נטענות באיזו אנרגיה מיוחדת, וחוזרות לחייהן. בתום הפגישה ניגש אליה גבר זר ומספר לה כי לבתה, זו הנמצאת בקולג' בעיר אחרת, יש סוד. סוד נורא ואיום. אם לא תשלם סכום כסף מסוים, הסוד הזה יהפך לנחלת הכלל.
אחרי 190 (מתוך 372; תודו שזה הרבה יותר מסתם לתת צ'אנס), החלטתי לנטוש.
רומן רומנטי ארוך עם שתי עלילות שמתישהו תיפגשנה, אבל לי כבר אין סבלנות לחכות.
איירה, בן 90 בערך, נקלע לתאונת דרכים. מכוניתו סטתה מן הכביש והוא נפצע. בזמן הספר הוא ממתין שיחלצו אותו ומדמיין את אשתו המנוחה זה תשע שנים, רות, יושבת על ידו ומעלה זכרונות מחייהם המשותפים.
סופיה, סטודנטית לאמנות, יפהפיה (רומן רומנטי, כבר אמרתי) פוגשת ברודיאו את לוק, בוקר יפהפה (רומן רומנטי וכו'). האם תוצת האהבה? האם יתחתנו? ואיך יתגברו על הקשיים והפערים ביניהם? ומה הקשר בין הסיפורים?
לא יודעת.
גם לא נשארתי לבדוק.
מי שרוצה יכולה.
(ורציתי להגיד שבטח יעשו מזה סרט מצוין, אבל כבר עשו. לא יודעת אם מצוין, אבל יש סרט*
אהבה למרחקים ארוכים – ניקולס ספארקס. תרגום: רותי ונעם אור. הוצאת מודן. 372 עמודים
אפשרות אחת – הוגו, ספק קלושר, כזה הנראה כחסר בית, אוסף גרוטאות אבל לא מפחי אשפה, רק מה שמונח על ידם, או משווקי פשפשים, מדירות שבעליהן מתו, או חיים אך אין להם מושג מהו ערכם של החפצים שבביתם, או בחנותם, אוסף ומוכר לבעלי אוספים שונים ומשונים. יש מי שאוספים ספרים, יש מי שאוספים מזכרות צבאיות, ישנם כל מיני אספנים. הוגו מאתר ומוצא פריטים לאספנים. מראהו כשל חסר בית. גם ריחו, כנראה.
הוגו מגיע לביתה גברת טַחַן, שכנתו, שעה שזו נמצאת במקלחת. ספק מוזמן, ספק הזמין את עצמו. בשיטוטיו בדירה עד שתצא מן המקלחת, פותח וסוגר דלתות של ארונות ומוצא לפתע מין מכשיר שאין הוא מכיר, מכשיר המדמה רעידת אדמה. הוגו, בסקרנותו מפעיל את המכשיר, מסובב כפתור זה או אחר, ואז מתרחשת רעידת האדמה.
הוגו מוצא עצמו בין ההריסות, כשלצידו רק יד המבצבצת מביניהן.
אפשרות אחרת – איתמר לוי, זה המאתר ספרים שאנשים אחרים מחפשים ולא מוצאים, זה שיודע לפי תאור העטיפה ושם הגיבור, או פרט כלשהו בעלילה, לזהות איזהו הספר המבוקש, הזכור באופן קלוש ביותר למבקש/ת (רק הטעם, או הריח, או תחושת החמימות הנלווים למחשבה על הספר העלום, אלה דווקא זכורים הרבה יותר), איתמר לוי דנן כותב מחזה – רעידת האדמה של הוגו. הוגו, ספק קלושר, כזה הנראה כחסר בית, המגיע ערב אחד לביתה של שכנתו, מוזמן או מוזמן מטעם עצמו, בעת שהיא מתקלחת, ומפעיל איזה מכשיר מוזר המדמה רעידת אדמה, גורם לרעידת אדמה, ומוצא עצמו בין ההריסות, כשלצידו רק יד המבצבצת מביניהן.
בתיה גור היתה, דומתני, הראשונה שהפכה את סיפורי ה"בלשים" הישראלים, אלה שאינם גיבורים מסוקסים, אלא אנשים בשר ודם. אצלה היה זה מיכאל אוחיון, בלש משטרה שבא ממה שנקרא אז "ישראל השניה", שנתקל במעשי רצח, בדרך כלל בתחומי "ישראל הראשונה" הלבנה והשבעה – רצח בקהילה הפסיכואנליטית, רצח בחוג לספרות באוניברסיטה, בקיבוץ, בין מוזיקאים, ועוד.
והיתה שולמית לפיד, שהבלשית שלה היתה בעצם עיתונאית – ליזי בדיחי – שמעולם לא התבגרה, ופענחה מעשי רצח בבאר שבע והסביבה.
אלה היו פורצות הדרך.
ספרו של ליעד שהם, למראית עין, הוא חלק מאותה מסורת (משובחת, יש לומר), של ספרות בלשית שלא מתהדרת בגיבורי על ובצירופי מקרים בלתי אפשריים, אלא יש בה אנשים שאפשר לפגוש ברחוב ממול, או אפילו בבניין המגורים.
רצח בהתנחלות.
מורה אחד, באחת ההתנחלויות המבודדות, נרצח בלכתו לטבול במעין הסמוך לישוב. למרות שהחשד המיידי הוא כי תושבי אחד הכפרים הסמוכים ביצעו את הרצח, הרי ששיטת הרצח הלא אופיינית למה שמוגדר "מעשי טרור" והעובדה שאף ארגון לא לקח אחריות על הרצח, גורמים למשטרה לחשוד שהרצח בוצע על ידי אחד או יותר מתושבי הישוב היהודים.
בחיים, כמו בהסטוריה, אין "מה היה קורה אילו..". ובכל זאת, החל מתחילת ספרו של בן-סימון לא מרפה המחשבה – מה היה קורה אילו? מה היה קורה אילו, במקום לעלות למדינת ישראל, היה ממשיך בן-סימון בדרך שהותוותה לו על ידי מוריו בבית הספר במרוקו, מסיים את התיכון ומהגר לצרפת? האם היה הופך שם לעיתונאי ואינטלקטואל מבוקש שאת דבריו שותים בצמא כל הפרנקופילים? והיה מגיע מדי קיץ לבקר כאן בלבנט, קונה אולי דירה באחד ממגדלי היוקרה, כזו שעומדת ריקה מרבית ימי השנה.
