אליזבת איננה. מוד יודעת בוודאות שאליזבת איננה. היא לא עונה לטלפון, היא לא מתקשרת בעצמה. היא אפילו לא בבית. זאת אומרת, בימים האלה שמוד הולכת אליה לביתה, היא אף פעם לא מוצאת אותה שם. איננה. מוד רושמת לעצמה על פתק שאליזבת איננה, כדי לזכור שהיא באמת לא נמצאת. כדי לזכור לעצמה.
מוד כבר לא זוכרת כל כך טוב. למען האמת, יש לה פערים הולכים וגדלים בזכרון. לפעמים היא אפילו לא זוכרת שאליזבת איננה, ולכן היא מוכרחה לרשום לעצמה פתק שכתוב עליו "אליזבת איננה". אבל היא לא זוכרת ממתי הפתק שמצאה בכיס שלה. בכלל – בכיסים יש לה הרבה מאד פתקים. עם כל מיני תזכורות, כי מוד כבר לא זוכרת כל כך טוב.
היא מנסה להסביר לבתה, להלן, שהיא לא מוצאת את אליזבת, שאליזבת איננה, ונתקלת בעיקר בתגובות מזלזלות, כי הלא כבר הוסבר לה חזור והסבר, למוד, שאין צורך לומר זאת שוב ושוב. אבל מוד לא זוכרת שאי פעם אמרה משהו בנושא.
היא לא זוכרת הרבה דברים, מוד. היא לא זוכרת מתי אכלה, לכן היא תמיד רעבה, או כך נדמה לה, לכן היא תמיד הולכת למטבח להכין לעצמה משהו לאכול. לפעמים היא שוכחת את הגז פתוח, לפעמים את התנור פועל. משום כך יש סביבה כמעט תמיד אנשים נוספים. נשים שבאות לעזור, הבת שלה. אפילו הבן מגיע פעם בשנה מגרמניה לבקר עם אשתו ושני ילדיו. אבל הם לא באמת שם כדי לטפל.
מה מותר ספר מתח טוב מסתם ספר מתח? בספר מתח יש סיפור טוב, מהודק, חשוד מיידי (בעיני הקורא/ת) וחשוד מיידי (בעיני המשטרה) – שניהם מתבררים כלא נכונים, משום שיש טוויסט בסוף הספר, שאז הקורא/ת משפשף עיניו בתדהמה – איך זה שלא ראיתי את כל אלה? וכמובן – מרתק עד כדי חוסר יכולת להרדם או לעסוק בכל עיסוק אחר, אפילו אלה החיים עצמם (שכמובן, אין ברירה אלא לעסוק בהם).
בספר מתח טוב יש את כל אלה ויש עוד – העלילה אינה נשמעת מופרכת בשום אופן (הגיבור פונה למשטרה אם צריך, ולא מנסה לפתור לבדו תעלומות. לא קורים לו שום ניסים וצרופי מקרים בדרך), לגיבור/ה יש חיים, עבר, הווה, עתיד (אולי, אם יצא בחיים מהסיפור הזה), ויש סיפורים צדדיים, מהודקים גם הם כמובן, המאירים את חייהם של הגיבורים וגיבורי המשנה. וכמובן – כתיבה טובה, שאותה קצת קשה להגדיר במלים מדוייקות, ובכל זאת: שימוש נכון בשפה, אפיון המשתתפים על-פי שפתם (באנגלית זה נשמע עוד יותר טוב מאשר בעברית), יכולת תיאור המציירת תמונות ריאליסטיות בעיני הקורא/ת מבלי להזדקק לעזרים ויזואליים נוספים.
מי שלא ישב מעודו עם ספר במשך כל שעות אחר הצהריים, עם אוזניים יוקדות ושיער פרוע, וקרא, וקרא, ושכח שסביבו קייםעולם שלם, ולא שם לב לכך שנעשה רעב או שהוא קופא מקור –
מי שלא קרא מעודו בחשאי, לאורו של פנס כיס במיטה מתחת לשמיכה, כי אביו או אמו או אדם מודאג אחר כיבו לו את האור בחדר בטענה שכוונתה טובה כי הגיעה השעה לישון, שהרי צריך לקום מוקדם בבוקר-
מי שלא הזיל מעודו דמעות מרות, בגלוי או בסתר, מפני שהסתיים סיפור נפלא, והוא נאלץ להיפרד מהדמויות שהתפעל מהן והעריץ, דמויות שחרד להן וקיווה למענן ושבלעדיהן נדמו חייו ריקים וחסרי כל משמעות –
מי שלא מכיר את כל אלה מתוך נסיונו האישי, ובכן, יש לשער שלא יוכל להבין את מה שבסטיאן עשה עכשיו." (עמ' 14)
".. משפחת סאי, חמישייה מפוזרת, משפחה חסרת כבידה, פרומה לחלוטין. ואין תחתם משהו כבד כמו כסף שימשוך אותם מטה אל אותה כברת ארץ, לא ציר אנכי ולא שורשים שמתפשטים תחתם, לא סבא וסבתא חיים, לא היסטוריה, משפחה אופקית – הם ריחפו, התפזרו, נפוצו החוצה או פנימה, מבחינים רק בקושי כשמישהו נעלם מהרדאר." (עמ' 148)
פעם הם היו שישה – אב, אם, בן בכור, תאומים – בת ובן, ובת צעירה, התינוקת. האב- קוויקו סאי, יליד גאנה, מנתח מצליח בארצות הברית, שיום אחד עוזב את ביתו, אשתו וילדיו, באופן פתאומי. עכשיו הוא מת. בביתו בגאנה. בית שהוא חולק עם אשתו השניה. בית שתכנן בעצמו ובנה בעזרת נגר אומן בגאנה. גאנה שהיא הבית. הבית שאליו תמיד הולכים.
"להיות בבית עם אישה מאושרת, מאושרת באופן עקבי, שבמצב המנוחה שלה – מאושרת? ומאושרת איתו, לא כמאורע נקודתי או כתגובה, לא בעקבות דבר מה שעשה ועליו להמשיך לעשות אם ברצונו שתישאר מאושרת, לסובב את הידית, למתוח את תיבת הנגינה, תרקוד, קוף, תרקוד? – אלא שהוא מסב לה אושר, הסב לה אושר, ושבדרך נס נשארה מאושרת? שיש לה יכולת להישאר מאושרת, איתו לאורך זמן?
"העובדה שאנחנו נקראים אנשים אינה הופכת אותנו לאנשים. אין יצור עלי אדמות שרשאי לקרוא לעצמו בן אנוש אם אינו מכיר ספר טוב אחד לפחות."
מה הופך ספר לרב-מכר? כזה שמתנוסס בראש רשימת רבי המכר במשך שבועות על שבועות על שבועות, ואינו עוזב אותה? לעתים יורד למקום השני או השלישי או הרביעי, לעתים מטפס חזרה לראש הרשימה, אך מעולם אינו עוזב אותה, החל מן היום בו הגיע אליה. ומה מושך אנשים לקרוא דווקא את הספר הזה המככב בטבלה כל כך הרבה זמן? ואיך זה שעוד נשארו אנשים שלא קראו אותו, חוץ מכמה טהרנים שלעולם, אבל לעולם לא יקראו ספרים שכוולם אוהבים?
טוב, אז סוף סוף הגעתי גם אני אל הספר הקטן והנחמד הזה, הראשון שהוציאה לאור הוצאת זיקית הכה מבורכת, שבוחרת להביא לנו ספרים שאלמלא הם כנראה שלעולם לא היינו מכירים, ספרים בשפות שאיננו מבינים בדרך כלל (לא כולל הספר הזה הנוכחי), או ספרים שעוברים מתחת לרדאר של ההוצאות הגדולות, (או שסתם הצליחו להגיע ראשונים אל זכויות התרגום?). וכך גם הספר הזה; ספר על ספרים. והלא ידועה חיבתי הרבה לספרים על ספרים.
ספרים על ספרים נחלקים לשניים – אלה שיש בהם התיחסות מיידית לאיזשהו ספר ספציפי, כמו, למשל, הסיפור השלושה עשר או פרשת ג'יין אייר או ספרים שיש בהם התייחסות לרשימת סופרים וספרים, כמו, למשל, אסכולה ישנה או לשקוע בספר טוב; וישנם אלה שהספרים מוזכרים בהם בין כפרטים, כמו, למשל, סיפורי חייו של מר פיקרי, או שהם מהווים רקע לסיפור "האמיתי", ומוזכרים בו תדיר, משום שהם חלק מחייו של הגיבור. כזהו הספר פַּרְנָסוּס על גלגלים.
פעם, כשמלאו לי חמישים שנים, ביקשתי מכל חברות וחברי פורום הספרים להמליץ לי על ספרים שראויים לדעתם שאקרא; כל חבר/ה נתבקש/ה להמליץ על ספר אחד (מובן שהיו כמה התחכמויות, כמו טרילוגיות או ספר והמשכו), וכך הורכבה רשימת ה"צריך" לשנים הבאות. בין הספרים היו כאלה שכל שנדרש היה לגשת לחנות הספרים הקרובה ולרכשם, והיו כאלה, כמו הספר נשוא הסקירה הזו, שאפילו חנויות הספרים המשומשים העלו אך חרס. עד שהגעתי לחנות הוירטואלית של "סיפור חוזר" המרכזת את כל מלאי הספרים בכל החנויות ברחבי הארץ ואצלם סוף סוף מצאתי.
צרפת של ראשית המאה העשרים, פרובנס. ערים, כפרים וחוות מבודדות שהקשר ביניהן תלוי בעונות ובמזג האוויר. אמֶדֶה פועל להשכיר הנודד בין כפרים וחוות כשכל רכושו צרור בצרור על כתפו והוא משכיר שירותיו כפועל חווה מיומן תמורת מזון, מקום לינה ומעט מזומנים. כדי לעבור ממקום למקום הוא פשוט הולך; רכבות הן עניין יקר למדי, וסוסים לרכיבה יש לעשירים או לבעלי החוות הנזקקים להם לעבודה.
בדרכו פוגש אמדה את אַלבַּן, איש צעיר המספר לו סיפור נוגע ללב על אשה צעירה אחת שפגש פעם והתאהב בה עד כלות, שהיתה בתם של בעלי חווה מבודדת שכזו, והיא נעלמה, אחרי ספק אונס ספק רומן עם איש אחד, "רקוב כולו", ומאז חוזר אלבן, שנה אחרי שנה אל החווה שממול, כדי לעבוד וכדי לחפש אותה.
ההתחלה מבטיחה, הסיום מפתיע; ובאמצע? הכרות בלתי אמצעית כמעט עם החיים בעירק של שנות השלושים.
אל הסיפור הזה התוודעתי אי-אז בראש השנה תשע"ה, עת פורסם ב"הארץ" פרק מתוך רומן בכתובים, של סמי מיכאל. איך, איך שאני אוהבת את הטיזרים הללו, אלה הגורמים לי לכסוס ציפורניים (מטאפורית, כמובן, אין זה יאה לגברת לכסוס ציפורניים) בציפייה לספר הזה שאת הפרק הראשון שלו קראתי כבר. כך הכרתי את ארבעה בתים וגעגוע(וכמובן את אשכול נבו), כך קראתי את יונים בטרפלגר(אף הוא של סמי מיכאל), כך קראתי לא מעט ספרים שפרקים מהם הופיעו בקטלוגים של כנרת-זמורה-ביתן לסופרי ביכורים (ומפאת ה"מצב" בשוק הספרים, חדלו להוותנו מהופיע). אז גם את הסיפור הזה, כאמור, הכרתי כבר מן הפרק הראשון שלו.
אלמאסה – יהלום – זה השם שניתן לשמחה, בתה של האשה הענייה מראס-אל-צ'ול, כדי שתהיה משרתת בביתם של רג'ינה ומשה איראני, שיש להם בן אחד – כמאל, משום שרחמה של רג'ינה נסתתם לאחר לידה אחת, למגינת ליבה וליבו של משה. והם זקוקים למשרתת לקראת מעבר אל ביתם החדש בשכונת העשירים.
אליזבת איננה. מוד יודעת בוודאות שאליזבת איננה. היא לא עונה לטלפון, היא לא מתקשרת בעצמה. היא אפילו לא בבית. זאת אומרת, בימים האלה שמוד הולכת אליה לביתה, היא אף פעם לא מוצאת אותה שם. איננה. מוד רושמת לעצמה על פתק שאליזבת איננה, כדי לזכור שהיא באמת לא נמצאת. כדי לזכור לעצמה.
