מי מאיתנו לא היה (או עודנו) מאוהב עד עמקי נשמתו? לבו של מי לא נשבר פעם? מי לא כאב את כאב האהבה?
ולמה אהבה כואבת? ממש. פיזית. לא רק תפארת המליצה. האהבה כואבת. לעתים.
אווה אילוז מנסה לבדוק ולחקור את האהבה על הנאותיה ובעיקר על מכאוביה, ולהאירה מזוויות שאולי לא הוארו עד עתה.
"…מטרתי היא להראות שהיא מעוצבת ומיוצרת על ידי יחסים חברתיים מוחשיים; להראות שהאהבה נסחרת בשוק של שחקנים ומתחרים שאינם שווים; ולטעון שלאנשים מסויימים יש יכולת רבה יותר מלאחרים להגדיר את התנאים שעל פיהם הם נאהבים." (עמ' 15)
בדרך תקח אילוז את הקורא דרך האהבה של המאה ה- 19, בעיקר דרך הספרות, ותציג את ההבדלים בין האהבה של פעם, זו שבה אם כבודו של אדם מהווה מרכיב חשוב באהבה (אם אדם מפר את אירוסיו, הריהו מגונה על ידי החברה הסובבת אותו, ואינו ראוי על-כן לאהבה אפילו של זו שלמענה הפר את אירוסיו, והיא אף עשויה לנתק יחסיה עמו). בין הספרים הנזכרים נוכל למצוא את ספריה של ג'יין אוסטין או של אדית וורטון (שבמקביל לקריאת הספר הזה, קראתי את "בית השמחה" שלה), ועוד.
כמה זמן צריך "לתת" לספר, בעצם – כמה עמודים צריך לקרוא בו, עד שמחליטים לנטוש ולהמשיך הלאה. הרי ספר שיש בו כמעט חמש מאות עמודים, יכול "להרשות לעצמו" להתמהמה, גם אם הקורא/ת חסר/ת סבלנות ומחכה כבר שיעצור הספר הזה את הנשימה. אחרי הכל זה ספר מתח.
ולא סתם ספר מתח – כזה שנכתב בשבדיה, ושבדיה הלא הוציאה מתוכה לא מעט ספרי מתח משובחים בעת האחרונה. ולא סתם ספר מתח, אלא כזה שזכה בפרס האקדמיה בשבדיה למותחן הטוב ביותר של השנה (כך מצוין על הכריכה הקדמית). ולא סתם ספר מתח, אלא כזה שכתבו שניים שספרם הקודם שקראתי – תא 21 – הדיר ומדיר שינה מעיני; הדיר משום שאי אפשר היה להניחו מן היד, ומדיר משום נושאו.
ספר מתח. ובכל זאת, עד אמצעו בערך שקלתי חזור ושקול האם לא כדאי לי לעזוב ולעבור לספר אחר, מה גם שבפגישה מקרית עם מכר, חבר של חברה, סיפר שאף הוא בדיוק קורא בספר ובדיוק שוקל לעזבו משום ש"הספר לא מתרומם". ושקלתי – מצד אחד ומצד שני, והוספתי וחיפשתי ביקורות על הספר הזה (עניין שאיני נוהגת לעשות בדרך כלל, מפאת חשש לספויילרים) והגעתי לביקורת של גלי , וגלי – תבורך מנשים – הכריעה את הכף. החלטתי שלא לנטוש. ומאותו רגע, שכן לביקורתה הגעתי ברגע מכריע ממש, הפך הספר למה שספר מתח אמור להיות – עוצר נשימה לגמרי.
"… לא רציתי למות. רציתי לחיות, רציתי להיות לגיבורת חיי, וגיבורת חייה – ידעתי – איננה מתה משחפת. אחרים הם שמתים משחפת. מותם נוגע ללב. מותם רוחני מאוד. גופם הולך ונעשה שקוף כנשמה. אבל גיבורה, גיבורה אמיתית – אסור שתמות." (עמ' 343)
ליאונה נולדה באפריקה ושנות ילדותה עברו עליה במקומות שונים ומשונים, מוקפת באהבתם של הוריה שבאו לסייע בפתרון בעיות הרעב באפריקה, אלא שגחמותיהם של שליטים או שינויים פוליטיים אלה או אחרים גרמו להם פעם אחר פעם לנדוד למדינות אחרות, למקומות אחרים.
ומה תעשה ילדה בודדה, המנותקת בכל פעם מן הסביבה המוכרת לה? תקיף עצמה בספרים ואלה יהפכו למורי הדרך שלה, למקורות המידע שלה על דרכיהם ואורחותיהם של בני האדם, אליהם – אל הספרים – אפשר לחזור שוב ושוב ומהם לשאוב נחמה ועצות טובות לחיים.
למען האמת הספר הזה התגלגל לידי במקרה. טוב, כמעט במקרה. שלחתי לדף הפייסבוק של עם עובד תצלום של מדף הספרים שלי (שניים, כדי להיות בטוחה) המכיל בעיקר ספרים מן ההוצאה, ובתמורה קבלתי את הספר הזה. ספר מתח כתוב היטב, שהוא הסחת דעת מצויינת מן היום-יום, ובין ספרים שנקראו וייקראו ונחרטו או ייחרטו בדי.אנ.איי הקורא שלי.
טום ואל הוא עיתונאי, נכון יותר היה עיתונאי, עד שהעדיף להמציא את הסיפורים שלו במקום לבצע תחקירים רציניים ומעמיקים. מה הסיבה בדיוק? אולי עצלות, אולי השבחים הרבים להם זכה. הוא עשה עבודה מאד מדוקדקת ולקח זמן, הרבה זמן והרבה סיפורים, ליתר דיוק – 56 סיפורים עד ש"עלו" עליו, והכריחו אותו לפרוש. יחד עם תקופת טיפול ומאסר על תנאי וכל מיני "הטבות" נלוות.
אבל טום הוא עיתונאי. זה מה שהוא יודע לעשות, ואיכשהו הוא מגיע לעיירה נידחת, באופן יחסי, בקליפורניה ומצטרף לצוות המקומון, לסקר פתיחות של חנויות, תחרויות רודיאו ושאר עניינים חשובים שכאלה.
אלא שאז הוא נתקל בסיפור מעניין. מאד מעניין. סיפור שאף אחד לא מדבר עליו. סיפור שקשור לעיירה הקודמת הנושאת אותו שם, שטבעה בהצפת סכר שנבנה ברשלנות, סיפור שלא מדברים עליו, ואין גם עם מי.
"אם יקרה ותרצה להתיידד עם שומר פילים, ודא שיש לך די מקום לפיל.(פתגם הודי עתיק)" (המוטו בתחילת הספר)
קודם כל ולפני הכל – שתי הערות:
אחרי "הילדה השקטה" ו"חוש השלג של העלמה סמילה" ציפיתי ליותר, הרבה יותר מפטר הוג; "הילדה השקטה" היה ספר עוצר נשימה, שמיד עם סיומו ידעתי שאני חייבת, אבל חייבת לקראו שוב, וגם "חוש השלג של העלמה סמילה" נקרא בנשימה עצורה. שניהם ספרים שיכולים להיקרא "ספרי מתח" ובאותה נשימה – ספרים מצויינים. כתובים היטב, מאירים צדדים בלתי מוכרים, פותחים דלת לעולם לא מוכר (יחסית).. אבל הספר הזה, אפעס, קצת מאכזב. ולא שהוא לא טוב, הוא רק לא ממש עומד על אותו מדף של השניים האחרים.
הערה שניה: עניין התרגום; הוזכר כאן כבר יותר מפעם אחת העניין הזה של תרגום ספרים מאנגלית במקום משפת המקור. אין לי מושג כמה הלך לאיבוד, אם הלך דבר מה לאיבוד בכלל, בדרך הכפולה הזו, אבל כלל לא בטוח שהשפה, הצליל שנשמעו בקריאה של הספר הזה אכן תואמים לשפה ולצליל המקוריים.
את איאן מקיואן הכרתי דרך חברה אוהבת ספר, שהמליצה על ספריו, אי אז בשנת 2007. אמרה שהוא כותב טוב ותמיד יש לו סוף מפתיע, איזה טוויסט שלא ציפית לו.
ואכן, בספר הראשון שלו שקראתי – שבת – יש איזה טוויסט שכזה בסופו, אלא שמן הספר איני זוכרת כמעט דבר, והנחתי למקיואן למשך כמה שנים. עד שחברה אחרת המליצה לי על הספר הזה – דברי מתיקה.
וכמו שאמרתי לעיל – ספקטקל מפואר! ומה שאוכל להוסיף עתה – שכנראה יישכח ברובו.
שוב הכתיבה המקיואנית המבריקה, שוב העלילה המתפתלת עם הסוף הבלתי צפוי – הטוויסט הזה (שאת בעצם מצפה לו, כי את יודעת שיש טוויסט בסוף, אבל הוא כל כך בלתי צפוי הטוויסט הזה, שלא יכולת להעלותו בדעתך).
מי מאיתנו לא היה (או עודנו) מאוהב עד עמקי נשמתו? לבו של מי לא נשבר פעם? מי לא כאב את כאב האהבה?
