הנפשות הפועלות – מורות (בעיקר מורות) ותלמידים ותלמידות בני עשרה.
הזמן – שבוע (בערך) לפני יום הזכרון.
הסיפור? הרבה סיפורים קטנים הבונים יחד מיקרוקוסמוס שלא בהכרח נשמח להכיר, ואף-על-פי-כן הוא מרתק לגמרי.
בני נוער ובנות נוער, בגיל הזה, שבו מתחילים להיות אנשים, שסימני ההתבגרות כבר ניכרים, כשהידיים והרגליים נעים כאילו יש להם חיים משלהם, במין גמלוניות כזו, כשמגלים את האהבות הראשונות, את האכזבות הגדולות; המרד כנגד "הגדולים", הצורך בהם, הבושה להראות חולשה. החצ'קונים על הפנים:
"'תמיד נדמה לי שאנחנו צריכות לעבור איזה מסך כדי להגיע אל הילדים האלה. המסך הזה שקשור בגיל ההתבגרות שלהם, באובססיה שלהם עם איך הם נראים ומה חושבים עליהם. לחלק מהם יש את זה במבט, משהו זגוגי, לא אכפת. … זה לא אנחנו, זה הם.'" (עמ' 196)
החלק השלישי בטרילוגיה; האפל מכולם, הקשה מכולם, הפחות ברור מכולם – ואף על פי כן – זה הנושא בחובו את הבשורה הטמונה בכל הספרים הללו גם יחד.
החוף הרחוק ביותר נמצא בסופו של המסע, מסעם של גֵד הרב-מג, הקוסם הגדול מכולם בתקופה הזו, ושל אָרֵן, נסיך צעיר שאין בו כוחות קסם כלל, ואף על פי כן נחן ברוח עזה, בתום, בטוהר ובעוז רוח, שיאפשרו לו להילוות אל הקוסם הגדול בדרכו הקשה החדשה.
רוח רעה מנשבת מעל ממלכת ארץ-ים, רוח הלוקחת עמה את כוחם של עושי הלהטים ומאחזי העיניים, אבל גם של המכשפים והקוסמים בעלי הכוחות. הרוע, או שמא החולשה, טרם הגיעו אל בית הספר / בית המדרש לקוסמים ומכשפים, שהוא מרכז העולם של ארץ-ים, אבל ההדים והשמועות מגיעים גם מגיעים, עם שליחים, ושמועות…
אָרֵן, הנסיך הצעיר, מגיע אף הוא כשליח אל בית הספר, כדי להביא את בשורת הרוח הרעה ולטכס עצה.
במהלך קונסיליום של כל המכשפים הגדולים, מודיע הרב-מג – גֵד – כי הוא מתכוון לצאת לחפש את מקור הרעה, על מנת להשיב את הסדר על כנו, את האיזון הקוסמי שבין העולמות, אף אם ימות במהלך מסעו זה.
אם הספר הראשון בטרילוגיה – הקוסם מארץ ים – הזכיר את הקוסם הצעיר ממנו בשנים רבות – הארי פוטר, הרי שהקברים של אטואן לוקח את הקורא/ת לעולם מוכר לא פחות, וישן בהחלט גם הוא – עולמם של מלכים וגמדים, כוחות אופל, וטבעת אחת – העולם המוכר לנו כל כך מטולקין. מוכר? בקווים כלליים בלבד; אין זו חזרה על עלילות שר הטבעות, אבל המיתוסים נשמעים מוכרים. העולם האפל, הרונות, כוחות השחור, קברים, מערות, מבוכים תת-קרקעיים, אוצר חבוי.
וטבעת. טבעת עתיקה ובעלת כוחות: "…מהי הטבעת של אֵרֶת'-אַקבֶּה? … שום אדם אינו יודע בעבור מי נוצרה. אֶלפָרָן הנאה ענדה אותה פעם… זוהי פיסת מתכת עשויה כסף קשה, שנקובים בה תשעה חורים. מבחוץ חרותה דוגמה של מעין גלים, ומבפנים – תשע רונות של כוח סתרים. … שמונה הנותרות ידועות למגים, ואלה הן: פּיר – המגינה מפני שיגעון, רוח ואש; גָס המעניקה כוח סבל… " (עמ' 141)
ולי זה הזכיר, ביותר מדרך אחת את:
"שלוש טבעות למלכי בני לילית במרומם, שבע לנסיכי גמדים בטירות אבן צל, תשע לבני התמותה, ילידי האדם, אחת לשר אופל על כיסאו האפל בממלכת מורדור בה הצל לא נרדם. טבעת למשול בם ולאתרם, טבעת למשוך בם ולקשרם, בממלכת מורדור בה הצל לא נרדם."
את אורסולה לה-גווין הכרתי בנעורי (לא אותה באופן אישי, כמובן) עת קראתי וקראתי וקראתי מכל מין וסוג (כמעט), עת ספרי הפנטסיה התערבבו עם ספרי המד"ב על אותם מדפים בספריה, וכל הספרים (כמעט) היו שער לעולמות חדשים, אחרים, מופלאים.
אחר כך באו שנים בהן זמן הקריאה הוגבל והוקטן, וספרי הפנטסיה והמד"ב התרחקו. אחר כך החלו לחזור, מדי פעם. ואז, לא כל כך מזמן, הופיעה הסקירה הזו ב"הארץ ספרים" ומיד הוספה כל הטרילוגיה אל רשימת הספרים שצריך לקרוא.
וטוב שכך, משום שכשיצאה הטרילוגיה לאור בארץ, כבר בגרתי מספרי הנעורים, והייתי "מפספסת" את הפנינה הזו, אילולי הביקורת.
"משפחות-משפחות נברא העולם, ולכל משפחה גרעין משלה – אידאה, תשוקה או כישרון – שסביבו חגים כל בני המשפחה, איש-איש על פי דרכו, ולעולם לא יתעייפו מלדון ולדוש בו. שמענו למשל על משפחות ספרותיות: הסב בשעתו היה מו"ס, נכדה אחת עורכת כתבי-יד ומתהוללת עם משוררים ואילו השנייה ששמה הולך לפניה בחוגי התרגום, עיניה מצטעפות בכל פעם שהיא מזכירה את שמו של "פיודור מיכאילוביץ' דוסטוייבסקי". מוכרות לנו גם משפחות מוזיקליות: בכל התכנסות יישלפו האקורדיון והדרבוקה, ראש המשפחה יפצח בשיר, הסבתא מפליאה בקדנצה ששמורה לה לפי המסור וכל השאר מצטרפים בפזמון. ….
זהו ספרם של הבורגנים הקטנים, הסוחרים מתל אביב של שנות השמונים, רגע לפני שהפכה למעוזם של מגדלי הזכוכית והשיש הבלתי נגישים, כששכונה גם אם היא בצפון תל אביב, עדיין היתה שכונה, וכולם הכירו את כולם ובתי העסק נשקו זה לזה, כולם שלמו דמי מפתח, כולם הצליחו איכשהו "להסתדר". ועדי העובדים בשיא כוחם ארגנו ימי כיף לעובדים שכללו בזאר, תצוגת אפנה, בריכה (רצוי בשפיים) ומופע בידור.
בסוף הם מתים. לא אין כאן שום ספויילר – הסיפור הוא אמיתי לגמרי, ובסוף גיבוריו מתים. למרות שהסופר מנסה לדמיין מה היה קורה אילו… למרות שהקורא/ת נלפת/ת בתקווה שהסיפור יסתיים אחרת (ממש כמו לראות את שלוש היריות בחניון של העיריה, ולקוות שהפעם השוטרים או המאבטחים יעצרו את הרוצח..)
כן, בסוף הם מתים. אבל הדרך לשם, הסיפור כה מדהים שמוכרחים לקרוא.
"אלה שמתו מתו, ואין להם צורך שנכתיר להם כתרים. רק בשבילנו, החיים, הדבר הזה הוא בעל משמעות. בזיכרון אין שום תועלת לאלה שהוא חולק להם כבוד, אלא הוא מסייע למי שמסתייע בו. איתו אני בונה את עצמי ובעזרתו אני מנחם את עצמי." (עמ' 177)
יאן קוביש ויוזף גבצ'יק הינם רק שני שמות ברשימה ארוכה ארוכה של אנשים ונשים שהיו שותפים למבצע אנתרופואיד – ההתנקשות בחייו של הפרוטקטורט של בוהמיה ומורביה – ריינהרד היידריך, עוזרו של הימלר ואחד המוחות השטניים שמאחורי היחס לצ'כים בזמן מלחמת העולם השניה, ואף מאחורי "הפתרון הסופי" לבעיית היהודים.
מן השנים שעברו עלינו אנחנו נושאים עמנו בדרך כלל את הדברים הטובים, כי הדברים שאינם כאלה, לו יהדהדו בזכרוננו באופן תדיר עלולים להגדיש את סאת הצער והעצב, ומי יודע לאן זו תוליך אותנו.
ואין הדברים הללו, שאינם זכרונות טובים דווקא ארועים טראומטיים המשאירים צלקות מגרדות ומדממות, אלא יותר עניינים קטנים, אינצידנטים חסרי חשיבות, שרק אם נאסוף אותם יחד פתאום יתברר כי המשא עלול להיות כבד מנשוא.
אז לא זוכרים, ולא אוספים, ומדחיקים או שוכחים. ואם פתאום עולה איזה זכרון מיד ננשפת עליו נשיפת בוז, כזו של "ממה את עושה עניין?" וגם "זה באמת לא חשוב ולא עקרוני!" ודומיהם.
אבל לפעמים נתקל/ת הקורא/ת בטקסט או טקסטים המעלים זכרונות שכאלה, שלא תמיד הם טובים, ולפעמים הם דווקא כן, ואז מגיעה צביטה שכזו בלב, או דקירה בעור; ואפשר לשוב ולחפור בעלבונות אמיתיים או מדומים, ואפשר גם לחייך ולהתיחס אליהם בחמלה מסוימת. אחרי הכל הם לא התכוונו להרע. ואולי אפילו התכוונו לטוב.
בין חברים – ספרו החדש של עמוס עוז הוא בדיוק טקסט כזה; אסופּת הסיפורים, סיפוריהם של כל מיני אנשים ונשים בקיבוץ הדמיוני יקהת, שכולם כולם אנשים ונשים וילדים שבשכמותם פגשתי לא מעט בשנות חיי בקיבוץ.
בין חברים בקיבוץ הוא מונח דו-משמעי, כידוע: בין חברים שהם חבריך, ובין חברים שהם חברי הקיבוץ. על אהבותיהם, אדיקותם, שנאותיהם, הדברים הקטנים הממלאים את חייהם, הרוח החופשית שלפעמים נמלטת מבעד ל"דת" הקיבוצית. האנשים שיגדלו עם המשא הזה. ומה שיקחו איתם משם.
"רק בדממה – המילה
