אלמלא מלאה ספרייתה של זלדה עד אפס מקום, ואלמלא הציעה לנו ספרים מספרייתה, אי אז לפני זמן מה, ואלמלא הפרוייקט של ורד, כנראה שלא הייתי מגיעה לספר הזה, לפחות לא עתה.. אולי מתישהו בעתיד הייתי שואלת אותו בספרייה, אילו הייתי נרשמת שם..
אבל – משמלאה ספרייתה של זלדה, וספרים שוויתרה עליהם הוצעו לנו בפורום, ואני בחרתי כמה מהם, שהונחו על המדף עליו מונחים הספרים אליהם אגיע ביום מן הימים, במסגרת הפרוייקט של ורד, ומשום שאני מאד אוהבת את כתיבתה של גיל הראבן – הגעתי את הספר הזה גם כן.
ודוק, הספר יצא לאור בשנת 1997, ומאז חלפו להן 15 שנים, ועדיין הוא אקטואלי ועדכני כתמיד, ובעצם – חסר זמן לחלוטין.
ספר ובו 13 סיפורים קצרים, וכל אחד מהם כתוב להפליא, חלקם יש בהם מן הדברים הללו שאי אפשר להסביר, מן המטאפיזי, ואף על פי כן הגיוניים לגמרי.
כמו – האשה הרואה פתאום מלאך על סף המרפסת, מלאך שנראה אמיתי לחלוטין, ואף בנה התינוק רואה אותו ורוצה ללכת אליו, כי ילדים מוקסמים ממלאכים.
או – אמא אחרת, שבדרכה בכל יום לגן, בשדרה עובר מולה איש במגבעת המנופף במקלו, ומפחיד אותה עד מוות, שמא יפגע בילדה הפעוט.. כה מפחיד עד שהיא מחליטה להרוג אותו.
שנולדה בניוגייט ובשישים שנות חיים של שינוי תמידי, להוציא את ילדותה, שתים-עשרה שנים היתה זונה, חמש פעמים אשת איש (מהן פעם אחת אשת אחיה), שתים-עשרה שנים גנבת ושמונה שנים עבריינית גולה בוירג'יניה. לבסוף התעשרה, חיה חיים מהוגנים ומתה בעלת תשובה.
שתי ילדות, אחיות, יתומות, גדלות בביתו של דודן, אשתו ובנותיו. הדוד יהודי. הימים – ימי סוף מלחמת העולם השניה. הבית – בית עשירים בטוסקנה.
ילדוּת במלחמה, ועוד ממושכת כל כך.. ילדות בכלל, כתיבה שאינה מתיילדת ובכל זאת כתיבה של ילדה.
פֶּנִי ובייבי, שתי אחיות, יתומות, גדלות בבית דודן, עם בנות הדוד שהן כבר נערות מתבגרות, עם ילדי האכרים והמשרתים שבסביבה, עם הכנסיה והכומר האחראי על נשמותיהן.
בחוץ – מלחמה.
הכומר אומר שהדוד לא יגיע לגן העדן, משום שלא הוטבל, משום שאינו הולך למיסה. עניין מטריד מאד עבור הילדות. הן אוהבות אותו, למרות שהוא קפדן עד מאד, ואין להתחצף או לשבור דבר בבית, אין להתרשל בשום עניין. גם הדודה ושתי בנותיהם אינן הולכות למיסה, למרות שהן דווקא כן הוטבלו. הן לא הולכות, כי הדוד לא מרשה.
"אי אפשר לתאר משהו בדיוק כפי שהיה, כי מה שאתה אומר לעולם אינו מדויק, תמיד עליך להשמיט משהו, יש יותר מדי חלקים, צדדים, זרמים נגדיים, דקויות, יותר מדי מחוות שמשמעותן יכולה להתפרש כך או כך, יותר מדי צורות שבשום אופן אי אפשר לתאר אותן בשלמות, יותר מדי טעמים, באוויר או על על הלשון, בני גוונים, יותר מדי." (עמ' 154)
גִלעד היא מה שהיתה פעם ארצות הברית, שנסוגה בזמן והפכה למדינה פוריטנית / דתית. נשים איבדו את עצמאותן, אך זכו בביטחון מסוים, בטחון מפני אונס, הטרדה, בטחון מפני הפחד:
"אני זוכרת את הכללים, כללים שלא נאמרו במפורש, אבל כל אשה הכירה: אל תפתחי את הדלת לזר, אם אם הוא טוען שהוא שוטר. אלצי אותו להחליק את התעודה שלו מתחת לדלת. אל תעצרי על הכביש לעזור לנהג המעמיד פנים שהוא בצרה. המשיכי לנהוג בדלתות נעולות. אם מישהו שורק, אל תסבי את פנייך להסתכל. אל תיכנסי למכבסה אוטומטית לבד בלילה." (עמ' 35)
אל לוסיה אצ'ווריה התוודעתי כבר בספרה הקודם – אהבה, פרוזה, סקרנות וספקות – (איני זוכרת מי המליץ לי עליו) וידעתי כי מצאתי לי עוד סופרת אהובה במיוחד, ששפתה ודרך כתיבתה נוגעים בנימי נפשי.
לכן, לא כל כל ברור לי ביני לביני, מדוע כה התמהמהתי בקניית וקריאת הספר הזה. אחד ממבצעי המכירות האחרונים הביא את הספר הזה אלי, והמיזם של ורד הפנה את תשומת לבי לערימת הספרים. ומיד הצטערתי, שלא קראתיו כבר מזמן. הספר הזה איכשהו חמק מתחת לרדאר, בלי פסטיבל יחסי ציבור ופרסומות מתגלגלות ברדיו, ככה על הדרך, כמו כל מיני ספרים (שהרי אי אפשר להעניק לכל ספר מסע יחסי ציבור משודרג; הן אז לא ישאר זמן לקרוא).
כמו מישי גם אני מוצאת עצמי בזמן האחרון, מתמגנטת או ממגנטת אלי ספרים שיש בהם יחסי אמהות-בנות ("כשהלילה", "בכוונה תחילה", "הבת האפלה") והנה – עוד אחד.
אווה, סופרת מתוסכלת מעט, ששלושת הרומנים שכתבה שוכנים אחר כבוד במגירות, משום ששום מו"ל לא רצה בהם, ולעומת זאת אחד מספריה "שיחות עם" , שהם אסוּפּוֹת של ראיונות עם נשים (זונות, מוכות, אנורקטיות, מכורות) זכה לתפוצה ופרסום מרובים, כמו גם מכירות מצוינות; אווה כותבת לבתה הפעוטה שאך זה נולדה, מכתב המספר לה, לבת, את נסיבות הבאתה לעולם, ועל הדרך – סיפור חייה של האם.
"… כולנו פירות המעשים – של אהבה או שלא, במקרה שלך כן – שקדמו לנו." (עמ' 74)
"הידיעה על וולטר בֵּרגלַנד לא התפרסמה כלל בעיתונות המקומית של סנט פול – הוא ופטי עזבו לוושינגטון שנתיים קודם לכן וכבר לא עוררו עניין כאן בסביבה – אבל בני האצולה האורבנית של רַמזי היל לא היו עד כדי כך נאמנים לעירם שלא יקראו את ה"ניו יורק טיימס". בכתבה ארוכה ובלתי מחמיאה בעליל ב"טיימס" סופר איך הצליח וולטר להרוס לגמרי את הקרייה שלו בעיר הבירה. שכניו לשעבר התקשו ליישב את הדברים שנכתבו ב"טיימס" ("יהיר", "מתנשא", "בעל אתיקה בעייתית") עם האיש הנדיב, החייכן וסמוק הפנים שהיה מדווש על אופניו אל משרדי חברת "3M" לאורך שדרת סַאמיט מדי יום ביומו, אפילו בשלגים של פברואר; נראה להם משונה שוולטר, שהיה ירוק יותר מגרינפיס ובעל רקע כפרי, יסתבך בעסקאות מפוקפקות עם תעשיית הפחם ובפגיעה באיכרים. ומצד שני, תמיד היה משהו לא לגמרי בסדר במשפחת ברגלנד." (עמ' 11)
"לא לגמרי בסדר" – הגדרה קצת ממעיטה למשפחה שפראנזן כותב עליה.
אמריקה של לאחר האסון הלאומי של ה- 11 בספטמבר 2011, היא הרקע, משפחת ברגלנד – משפחת הפרוורים הכל-אמריקאית היא הגיבורה, פראנזן הוא הכותב.. ומכאן רק פירוק איטי, מפורט (625 עמודים) ומכאיב של מיתוסים, אמונות, מוסדות – פראנזן !
תומס פ' הוא איש בא בימים; ראשו צלול, רק רגליו כבר לא כל כך נושאות אותו, וכל יציאה מן הבית הופכת למסע הרפתקני משהו.
"העולם כבר לא מה שהיה. עכשיו, למשל, לוקח יותר זמן לחיות. אני בן הרבה למעלה משמונים, זה מעט מדי. אני בריא מדי, אפילו שכבר אין לי סיבה מיוחדת להיות בריא. אבל החיים מסרבים להרפות ממני. מי שאין לו בשביל מה לחיות, גם אין לו בשביל מה למות. אולי זאת הסיבה." (עמ' 17)
עכשיו, כשנשאר לו רק מעט זמן , או הרבה, תלוי איך מסתכלים, יש לו זמן לסכם את חייו.
והוא עושה זאת במשפטים קצרים וחכמים מאד. אם הייתי צריכה להביא בפניכם רק חלק קטן מהמשפטים הללו, הייתי מצטטת מחצית כמעט מן הספר.
או, יותר מדויק:
