כל הספר הזה, על חמש מאות עמודיו (בערך) נקרא כפרולוג לסיפור, שתיכף יסופר / עוד רגע / בפרק הבא / בעמוד הבא / בפיסקה הבאה.
אבל הסיפור לא מגיע. ההכרה שזהו – זה מה שיש: רעיון מעניין / נפלא / מדליק, כתיבה מרתקת לעתים / זורמת, ההכרה הזו מגיעה בערך במחצית הספר, ואז מתחילה הדילמה – להמשיך לקרוא או לא.
מצד אחד: רעיון וכתיבה בהחלט מושכים; מצד שני: ערמה מתגבהת והולכת של ספרים על-יד המטה.
בסוף המשכתי עד הסוף.
הרעיון: ילדים שנולדו החל מתאריך מסוים קבלו זריקה שתאריך את חייהם עד גיל אלף (1000). השינוי הזה גורם לאט לאט לשינויים בחייהם של כל האנשים, כי מי שמת בגיל צעיר, ויש לו עוד 930 או 950 שנים לחיות, יש לו הרבה יותר מה להפסיד מאשר מי שנניח יש לו רק עוד 30 או 50 שנות חיים.
אז נזהרים; נזהרים בכבישים, נזהרים בבית, מבטלים את המלחמות (כי חייל שנהרג בגיל 18 יכול להפסיד 982 שנים – וזה הרבה מאד).
מבטלים גם את בית הספר, משום שלא צריך, יהיה להם מספיק זמן ללמוד.
אבל הרעיון הזה לא מתפתח לשום מקום, חוץ מאשר גיבוריו, שהם ילדים שיחיו עד גיל אלף, והם חיים קצת אחרת מן המוכר לנו.
אתחיל מהסוף – הספר הזה מומלץ ביותר, למרות מגרעותיו (המועטות ביותר) . זהו ספרה הבוגר ביותר, הבשל ביותר של ניקול קראוס, עד כה. בספר הזה נראה כאילו הסופרת עלתה שלב / קפצה מדרגה בחייה, ועולם חדש (ומבטיח) מתחיל.
ארבעה סיפורים בספר בֵּית גדול : סיפורה של סופרת אמריקנית, כבר לא כל כך צעירה, שמירב כתיבתה נעשה על שולחן כתיבה גדול, בעל מגירות רבות, שולחן שנמסר לה פעם, לשמירה, על-ידי בחור צ'יליאני צעיר שבחר לחזור לצ'ילה, ואחר כך נעלם. והשולחן הזה, רק עליו היא כותבת, ודומה שהוא שואב את כל ישותה, ולא הרבה נשאר ל"מסביב" – בית, בן זוג, חיי חברה.
ועוד סיפור – איש לא צעיר שזה מכבר התאלמן, והוא כותב-מדבר אל בנו הצעיר, מנסה לקרבו אליו, אחרי שבכל השנים, כמעט מיומו הראשון של הילד, נפער ביניהם מרחק, שרק הלך וגדל עם השנים, הלך וגדל.
כל ההתחשבנויות שבין הורים לילדים, והפעם "מטעם האב" שהוא המבוגר האחראי, והוא האחראי לתהום הפעורה בינו לבין בנו… ואולי לא.
ואלמן אחר – אף הוא לא צעיר, אנגלי; אף הוא איבד את אשתו לאחרונה. בשנותיה האחרונות סבלה האשה מאלצהיימר, וכשרון הכתיבה אבד לה לאט לאט. בחדר העבודה שלה עמד פעם שולחן כתיבה גדול ביותר, בעל מגירות רבות, שולחן שגימד את החדר בו עמד, ורק עליו כתבה; דומה ששאב את כל ישותה, שהיתה לו נוכחות משל עצמו. אבל היא מתה, אחרי שכבר שכחה את עצמה מזמן, והוא מתחיל לגלות סודות מעברה, סודות שכל חייה הצליחה לשמור ממנו.
על צירופי מקרים או שמא לא היו אלה צירופי מקרים כלל וכלל, על אהבה, על ארעיות וזמניות על כל אלה מספר סאראמאגו ברפסודת האבן שלו.
אשה אחת, פורטוגזית, מוצאת ענף בוקיצה וחורצת חריץ באדמה, חריץ שאין אפשרות למחות אותו, כך מסתבר, ובאותו הרגע, או בסמוך לו, נבקעים הפירנאים בחריץ חד ומתחילה היפרדות חצי האי האיברי מן היבשת האירופית.
צירוף מקרים?
איש אחד, פורטוגזי, שנוטה לשוטט ביחידות על החוף, לאסוף צדפים ואבנים שנפלטו ולהשיבם לים, ואף להקפיץ אבנים על פני המים, מוצא מין אבן כבדה בהחלט, כזו שבדרך כלל קשה לו להרימה, ולמרות הכל הוא מצליח להשליכה למים, והאבן אפילו "מקפצת" מספר פעמים עד ששוקעת. , ובאותו הזמן בערך, או בסמוך לו, נבקעים הפירנאים בחריץ חד ומתחילה היפרדות חצי האי האיברי מן היבשת האירופית.
צירוף מקרים?
איש אחר, כבר לא כל כך צעיר, בספרד, מניח רגלו בכבדות על האדמה, והוא חש אותה רועדת, למרות שאף אחד אחר לא מרגיש זאת… , ובאותו הרגע, או בסמוך לו, נבקעים הפירנאים בחריץ חד ומתחילה היפרדות חצי האי האיברי מן היבשת האירופית.
לפני הכל – אזהרת ספויילר: הביקורת הזו מתיחסת לספר השני בסדרה, אולם עשויה לכלול ספויילרים הנוגעים לספר הראשון.
טרילוגיה, וזה נכון לכל או רוב הטרילוגיות, מורכבת מספר ראשון שאפשר לקראו בפני עצמו, כזה שיש לו סיום סגור פחות או יותר, ספר שני המתחיל במקום בו הסתיים הספר הראשון והמסתיים בסוף פתוח / המשך יבוא, וכמובן ספר שלישי הסוגר כל אותם קצוות פתוחים שנותרו מן הספר הראשון והספר השני.
משחקי הרעב – התלקחות – מציית לכלל הזה במלואו: הספר הראשון משחקי הרעב מסתיים בשובה של קטניס לביתה, לאחר משחקי הרעב בהם יצאה מנצחת, אלא שבניגוד לחוקי המשחק, לא צייתה עד הסוף להוראות (שהשתנו, כזכור, במהלך המשחק, כדי להגביר את עניין הצופים), ויחד איתה הוכרז כמנצח גם המשתתף השני מן המחוז – פיטה, שבין שניהם נרקם רומן – האם לצרכי התכנית בלבד? או שמא רומן אמיתי?
ואלה כללי המשחק: "כללי משחקי הרעב פשוטים. כעונש על ההתקוממות, כל אחד משנים-עשר המחוזות מחויב לשלוח בת אחת ובן אחד, המכונים 'מיועדים', להשתתף במשחקים של אותה שנה. עשרים וארבעה המיועדים נכלאים בזירה פתוחה ורחבת ידיים שעשויה להימצא בכל שטח שהוא, ממדבר לוהט ועד ארץ שממה קפואה. במהלך כמה שבועות המתחרים נלחמים זה בזה למוות. המנצח הוא המיועד או המיועדת ששורדים אחרונים."
קטניס הפרה את כללי המשחק; יותר מזה, באקט של התמרדות, בשידור מול פני האומה, "כופפה" את היד לשליטים, והם לא אוהבים שמכופפים להם את היד.
אבל ההתחלה היתה לי קצת קשה; אלמלא ההמלצות החד-משמעיות כאן בפורום, כנראה שהייתי מוותרת… את הכריכה האחורית ממילא איני קוראת, ודאי וודאי כאשר מדובר בספרי הספריה החדשה, כדי שלא לקלקל לי את המשך הקריאה, ולכן – תודות לכם המשכתי.
ההתחלה – כאמור קשה – ארבעה סיפורים, שלא כל כך ברור מה הקשר ביניהם, אם בכלל (טוב, ברור שיש, הרי הם באותו ספר, והם נשזרים האחד לתוך השני), וגם טכניקת הכתיבה: השילוב בין גוף ראשון לשלישי בכל פרק מבלבל לחלוטין, עד שמתרגלים…
טוב – מהתחלה:
זמן הווה: אגילר, המספר הראשון, גיבור הספר, חוזר לביתו לאחר שנעדר כמה ימים ובמקום למצוא את אשתו בביתם, מוצא הודעה לבוא לאסוף אותה מאיזה בית מלון בעיר.
בחדר במלון "מעביר" אותה לידיו איש זר אחד ונעלם, והאשה שהוא מוצא היא אכן אשתו, אלא שנטרפה עליה דעתה, ואין היא מכירה אותו, או שהיא כן מכירה אותו אבל לא כל כך ברור, משום שהיא מדברת בקול שאינו קולה ומצווה דברים חסרי פשר.
ואין הוא יודע מה זה ארע לה בימים הללו שבהם נעדר, ואין הוא יודע איך לגלות, ומי הוא האיש המוזר והמסתורי, מה קרה ביניהם או לא קרה?
והקנאה אף היא מרימה את ראשה… אבל הוא מדחיק, דוחה לימים אחרים, אחרי שיתברר מה זה היה לה לאוגוסטינה.
"אילו לקח השופט מוויני מנדלה את ילדיה היו הנערים מקבוצת הכדורגל שופכים חומצה על פניו. פוגעים בו ונעלמים. לעולם לא היו נמצאות ראיות נגדם. השופט העיוור לא היה יכול לזהות אותם."
כך חולמת רמה בהקיץ, לאחר שהשופט קבע כי המשמורת על בתה תועבר לאביה של הילדה; אבל אילו היתה וויני מנדלה ועמדה לרשותה קבוצת הנערים המגנה הזו, כי אז איש לא היה מעז לקחת ממנה את ילדתה.
דליה רביקוביץ אבדה את אביה בילדותה, ועליו היא מספרת בסיפור האחרון בקובץ הסיפורים "קבוצת הכדורגל של וויני מנדלה"; זהו גם הסיפור היחיד בספר שבו היא נוקטת בגוף ראשון.
בשאר הסיפורים דמותה מרומזת.. יותר ממרומזת. כל מי שמכיר את סיפור חייה, אפילו לשיעורין, ימצא אותה במרבית הסיפורים.
אפשר למצוא שם את ילדותה האומללה בקיבוץ גבע, עת לא יכולה היתה לקחת חלק ב"קיבוציות" הזו, בדת העבודה.. והיתה מנודה כמעט, בסיפור "הטריבונל של החופש הגדול".
אפשר למצוא את הפחדים והחרדות, את הרצונות והתקוות כמעט בכל סיפור וסיפור.
ומעל הכל – שפתה הבהירה והיפה, הלוקחת את הקורא/ת לתוך עולמה הרגיל לעתים, המסויט לעתים, וחוזר חלילה.
לפני הכל – אזהרת ספויילר: הביקורת הזו מתיחסת לספר השני בסדרה, אולם עשויה לכלול ספויילרים הנוגעים לספר הראשון.
