סיפורים על הספר הפסטורלי האמריקני, ומה שמסתתר מאחורי הפאסאדה הזו, העמדת הפנים הזו של פסטורליה.
כי מאחורי השלווה כביכול, מאחורי העלווה הירוקה, השדות, הנחלים, מסתתרים חיים עצובים, מסוכסכים ובעיקר מבוזבזים.
משפחות מפורקות, אנשים המתגעגעים לנשותיהם לשעבר, ילדים בין שני בתים, זכרונות עמומים מילדות לא מאושרת במיוחד; בכלל – הזכות החוקתית הכל-אמריקנית לרדוף אחר האושר לא מוצאת לה כלל ביטוי בסיפורים הללו.
כך – ילדים ונערים שהיחסים שלהם עם הוריהם החורגים מסובכים דיים עד לאיבה גלויה כמעט, או לא כמעט, אחים ובני דודים מנהלים יחסי אהבה-שנאה, המושפעים ונשענים על עבר משותף.
בוב מונרו, גיבור החוף החום, מנסה להתגבר על געגועיו לאשתו לשעבר, שוהה בבית החוף של דודו רנדל, אותו הבטיח לשפץ בתמורה למגורים, ומנסה למצוא נחמה בדגים ושאר יצורים ימיים שהוא מוצא בחוף הים הסמוך לבית, ובאקווריום הגדול אותו הוא מטפח.
סיפור חניכה והתבגרות של נערים ממחלקה 1 בפלוגה אחת בפנימיה צבאית בפרו. ובפנימיה, כמו בכל פנימיה, או כך לפחות בספרים, הנערים הצעירים עוברים חניכה על ידי הנערים הבוגרים יותר: טרטור הגובל בהתעללות, במהלכו מוכים הנערים ומוכרחים לבצע כל מיני פעילויות משפילות, נקראים בשמות גנאי (כאן אלה ה"כלבים") ובתורם ישפילו ויטרטרו מחזור צוערים חדש.
העיר והכלבים הוא סיפורם של הנערים מן המחלקה המסוימת הזו, החברויות ביניהם, האיבות, המטען שהם נושאים מן הבית, האהבות, הסיפורים המשפחתיים; לחלקם הפנימיה היא מקלט, לאחרים ארץ גזרה.
סיפורם מסופר בין עבר להווה, ובין לבין מתגנבת (במחצית השניה של הספר) ביקורת נוקבת על המימסד, על הצבא, המעדיף לכסות ולטייח, ובלבד ששמו של הגנרל או הקולונל לא יוכתם באיזו שערוריה.
את הספר הזה קראתי בנעורי וזכרתי לו חסד נעורי, אלא שבקריאה חוזרת, מקץ כך וכך שנים, לאחר שהכרתי את כתיבתו המאוחרת של יוסה, לאחר שטולטלתי ב"חגיגת התיש", לא מצאתי אותו טעם ייחודי, אותו "קסם" שהכרתי פעם. כארבעים שנים מפרידות בין הספרים הללו, והבדלי הכתיבה ניכרים.
איתן, ראש צוות בחברת מחשבים, נשוי לנעמי (במלרע), אהובת נעוריו, ציירת, אב לעלמא (ב-א', כדי שלא יחשבו שזה על שם המסטיק) הפעוטה; איש יפה. תמיד היה יפה.
חיים בורגניים שקטים בפאתי הפארק הלאומי, עם הרגלים קבועים, קפה בכוס שלו ושלה, עיתונים ושקט ביום ששי, גן לעלמא, ריצות ערב לפארק…
ובריצת ערב אחת שכזו, שבה היו השבילים הומי אדם, סטה איתן מן השביל ונכנס לחורשה – ונתקל בגוף נערה, ששכבה מעורטלת חלקית, פצועה ומחוסרת הכרה. איתן נושא אותה משם ומזעיק עזרה, והופך לגיבור לרגע…
אלא שמראה הנערה הפגועה מעיר בתוכו משהו; משהו שקבר וכיסה, וקיווה שלא יתעורר אף פעם. איזה זכרון ילדות רחוק שחזר עכשיו לגרד ולגרד, עד שהצלקת החלה להפתח.
פעם, כשהיה בן 16, היה משהו, איזה אירוע, הוא ועוד ילדה אחת מהשכבה, מהפחות פופולריות, משהו שהסתיים בסימן שאלה – היה כאן רצון? היתה כאן כפיה?
הוא לא בטוח
לא יודע
לא רוצה לדעת.
נוח לו שהכל רדום.
אבל פצעים ישנים, אם לא נוקו פעם, ישובו יום אחד ויזדהמו מחדש, ויזהמו את כל הסביבה.
מה הייתם עושים לו גיליתם כי ילדכם עשה דבר נורא ואיום, כזה שכשאתם קוראים עליו בעיתון אתם בדרך כלל מצקצקים בלשונכם, מנידים בראשכם ואומרים כי צריך לשים אנשים שכאלה מאחורי סורג ובריח עד קץ ימיהם; מאסר עולם ללא זכות חנינה.
אבל זה הילד שלכם! זה שישבתם לידו כשקדח מחום, זה שליוויתם לכתה א', יד ביד. זה שהתרגשתם לקבל את הציור הראשון עם ברכה, באותיות דפוס גדולות. זה ששר לכם "אמא יקרה לי" ביום האם.
ויום אחד, מתרחש פשע איום ונורא, ומצלמות האבטחה קולטות שתי דמויות המבצעות את הפשע הזה, והטלוויזיה משדרת שוב ושוב. ורק אתם מזהים שם, בתצלומים המטושטשים, את הילד שלכם.
פאול לומן, המספר, נשוי לקלייר ואב למישל. אחיו – סרג' לומן, נשוי לבבט ואב לריק , שהוא בן גילו של מישל, פחות או יותר; סרג' מועמד במירוץ לרשות הממשלה בהולנד.
פאול לא במיוחד מחבב את אחיו; בעיניו הוא פוץ נפוח, שאימץ לעצמו כל מיני הרגלים של העולם הגדול – כמו טעימת יינות ו"הבנה" בהם; כמו החזקת בית קיץ באזור הדורדון בצרפת, כי אלה החיים האמיתיים. כמו הזמנה למסעדה שיש לה רשימת המתנה של שלושה חודשים מראש, אבל לסרג' לומן יפנו את השולחן הכי טוב, גם אם יזמין שולחן באותו יום.
במסעדה הזו קובעים שני הזוגות להיפגש, כי צריך לדבר. לאט-לאט מתברר כי שני ההורים זיהו את ילדיהם כמבצעי הפשע, ועכשיו צריך לדבר על הילדים – מה עושים עם הגילוי? מה עושים עם הילדים? מה עושים עם המרוץ לראשות הממשלה?
כמעט כל אדם שישאל על כך ישיב – ריבוי נשים; כי כן, הסרטים שראינו והספרים שקראנו, שהזכירו מורמונים, או היו על מורמונים, הזכירו כמעט רק עובדה זו, פוליגמיה.
אפילו בסרט "המכורים לזהב" ישנה אשה אחת הנוהגת כפי שנוהגים המורמונים, אלא שהיא לוקחת לה שני בעלים (לתדהמת כולם) משום שאם למורמונים מותר לקחת נשים רבות, למה שלה לא יהיו שני בעלים?
אבל זו רק הערת שוליים.
האמונה המורמונית שהיא התפלגות מן האמונה הנוצרית, ומקיפה את כל תחומי החיים, ויש לה נביא משלה שגלה לוחות זהב ועליהם חקוקים החוקים המורמונים.. והם נדדו ובנו להם את ציון החדשה – במדינת יוטה.
ובשלב מסוים נאסרה עליהם הפוליגמיה, ובשלב מסוים הכריז מנהיג הכנסיה כי הפוליגמיה אכן אסורה. אלא שככל הנראה נותרו עוד קינים של מאמינים אדוקים החיים בקהילות קטנות וסגורות, ואצלם יש למלא את כל המצוות הראשוניות, כולל ריבוי הנשים.
"'מוזר', אמר לי טוני… 'שומעים על זיוף ציורים כל הזמן, אבל אף פעם לא על זיוף ספרותי. אני שואל את עצמי למה. כי הביקוש נמוך כל כך? לא ממש. כי קשה לעשות את זה משכנע? ודאי שלא. קל מאד להערים על מומחים. רק תחשוב על היומנים של היטלר ועל כל הסנובים שנפלו בפח. אני חושב שזה מפני שכתיבת ספרות גדולה דורשת הן מיומנות גדולה והן כישרון אדיר. כישרון ציור קל לפתח. אפשר להסתדר עם מעט כישרון והרבה יישום. הצייר מוערך על מקוריות, לא על חדשנות. להעתיק חידושים של מישהו אחר זה קל יחסי. אבל ספרות צריכה לברוא את עצמה מחדש כל הזמן. הסופרים עצמם נכשלים בזה.'"
האמת שהתהייה הזו עלתה גם בראשי, איפשהו במהלך הקריאה, ומאד שמחתי לפגוש אותה מנוסחת כך בתוך הספר; איך זה שלא שומעים כמעט על זיופים של ספרות? אבל שומעים לא מעט על זיופים של יצירות אמנות, ועל חשדות כי ציור זה או אחר שיוחס לאמן זה או אחר הוא בעצם פרי מכחולו של תלמידו, או סתם העתקה מוצלחת במיוחד…
מארק טרייס ניחן בכישרון נדיר; הוא מצליח לחקות, כולל דקויות, כתיבה של סופרים אחרים, ומשמדובר בסופרים מתים, הרי שניתן "לגלות" כתב יד גנוז, לפרסמו או למכרו, והסופר כבר לא כאן כדי להתנגד.
(לא מעט כתבים גנוזים התפרסמו לאחרונה, ומי לידינו יתקע כי אכן אלה יצירותיהם של הכותבים המדוברים? ואם סופר בחר לגנוז את יצירתו, מדוע זה אנחנו "נדחפים" כך לקראה?)
לכאורה סיפורם של הערבים הישראלים והשתלבותם (או אי השתלבותם) בחברה היהודית; רק לכאורה.
עורך הדין, שאין לו שם, הוא ערבי ישראלי מצליח מאד, המתגורר עם אשתו ושני ילדיו בירושלים, בעל משרד מצליח מאד שהעשיר אותו למדי; חברי המשפחה כולם ערבים משכילים בעלי מקצועות חפשיים, כולם מתגוררים בסמוך, כולם עשירים למדי, כולם יצאו מן הכפרים ועברו לעיר.
אבל משהו חסר; תמיד משהו חסר. עוד בתקופת הלימודים, גילה כי הרקע התרבותי-מערבי של רוב חבריו ללימודים חסר לו, לעורך הדין, ועתה הוא מנסה להשלים.
אבל כמובן שאי אפשר להחליף ילדות ונעורים, עם כל המטען הנלווה אליהם.
אבל חוץ מזה הוא מנהל אורח חיים בורגני ונעים, בדומה לרבים אחרים, ואלמלא שכונת מגוריו, והמבטא, קשה היה לנחש מאין בא. אפילו השוטרים כבר לא עוצרים אותו וגם לא המאבטחים.
וישנו הבחור השני – הגיבור המקביל, החלש, המוחלש, אף הוא ערבי מאחד הכפרים, שהצליח להתקבל לאוניברסיטה ללימודי עבודה סוציאלית, תמיד נדחק אחור, אף פעם לא נדחף, מהווה מושא ללעגם של עמיתיו לעבודה, שתמיד "משפיטים" אותו, ושולחים אותו בשליחויות שונות.
סיפורים על הספר הפסטורלי האמריקני, ומה שמסתתר מאחורי הפאסאדה הזו, העמדת הפנים הזו של פסטורליה.
מה הייתם עושים לו גיליתם כי ילדכם עשה דבר נורא ואיום, כזה שכשאתם קוראים עליו בעיתון אתם בדרך כלל מצקצקים בלשונכם, מנידים בראשכם ואומרים כי צריך לשים אנשים שכאלה מאחורי סורג ובריח עד קץ ימיהם; מאסר עולם ללא זכות חנינה.
על מה אתם חושבים כשאתם חושבים על מורמונים?
"'מוזר', אמר לי טוני… 'שומעים על זיוף ציורים כל הזמן, אבל אף פעם לא על זיוף ספרותי. אני שואל את עצמי למה. כי הביקוש נמוך כל כך? לא ממש. כי קשה לעשות את זה משכנע? ודאי שלא. קל מאד להערים על מומחים. רק תחשוב על היומנים של היטלר ועל כל הסנובים שנפלו בפח. אני חושב שזה מפני שכתיבת ספרות גדולה דורשת הן מיומנות גדולה והן כישרון אדיר. כישרון ציור קל לפתח. אפשר להסתדר עם מעט כישרון והרבה יישום. הצייר מוערך על מקוריות, לא על חדשנות. להעתיק חידושים של מישהו אחר זה קל יחסי. אבל ספרות צריכה לברוא את עצמה מחדש כל הזמן. הסופרים עצמם נכשלים בזה.'"