יש ספרים שאת לוקחת לך לקרוא, רק משום שקראת כבר ספרים אחרים של אותה סופרת, או אותו סופר, וברור לך לגמרי, שאת עומדת בפני הרפתקה חדשה לגמרי, כי מה שכבר קראת היו ספרים שונים לגמרי האחד מהשני (היו רק שניים, משום שזהו השלישי שתורגם לא מכבר). את לוקחת לקרוא, ואין לך מושג מה תקראי עכשיו.
כתוב על הכריכה האחורית כי זהו רומן. אלא שאת מגדירה רומן כמשהו שיש בו סיפור, עם הסתעפויות אולי, אבל סיפור אחד עיקרי. וכאן, כאן יש קצת סיפורים, הרבה מחשבות, התרשמויות, תיאורים, ערבוב של כל אלה. פרגמנטים. נראה שזאת המלה הנכונה להגדיר את הספר הזה.
וכל אחד מן הפרגמנטים הללו, אחדים קצרים בני מספר שורות, אחרים נמשכים על פני כך וכך עמודים, כוללים בתוכם סיפור, או שאינם כוללים בתוכם סיפור, אבל את יכולה לספר לעצמך את הסיפור מן התיאורים שבהם, ואת מחפשת, לעתים, את האנשים המוזכרים בפרגמנטים האלה, או תמונות המוזכרות בהם.
שנים רבות של קריאת ספרים הפכו אותי מפונקת במידת מה בציפיותי מספר חדש. ספר לא צריך להיות קאנוני, או "חשוב", הוא לא צריך להיות נשגב או מעשיר, הוא לא צריך "ללכת" איתי בזמן ולאחר קריאתו, או להותיר בי חותם. הוא יכול, אבל לא צריך.
הוא כן צריך להיות כתוב היטב, כתיבה שלא תאלץ אותי להפסיק מדי פעם כדי להבין למה התכוון הסופר בשימוש במלים מסויימות, הוא צריך לעורר בי עניין, בנושאו, בזרימת הסיפור, כדאי גם שיעורר עניין כזה החל מן ההתחלה, כדי שלא אצטרך לעבור מעקשים עד שאגיע לעניין שלשמו נכתב. הוא יכול להיות קל כנוצה ולהעביר את הזמן, הוא יכול להיות "כבד" ומעורר הרהורים.
בדרך כלל, ומפאת רשימת ספרים ארוכה עד מאד, הממתינים על מדפי, לא הייתי מגיעה, כנראה אל הספר הזה, אלא שביקורת נלהבת שקראתי באיזשהו מקום שלחה אותי לחפש אותו, ואף לקדמו ברשימת הקריאה.
כשאת מגיעה לספר שביעי בסדרה, נדמה לך שאת כבר מכירה את הסביבה בה פועלות הדמויות, את הדמויות עצמן, וכל מה שנשאר לך הוא לקוות שתהיה עלילה מהנה, עם כמה תפניות מרתקות, כמו אלה שהיו עד היום. ובכן – נדמה לך; רק נדמה לך.
יש עלילה, כמובן שיש עלילה. בעצם כמה עלילות מקבילות הנשזרות זו בזו, ומובילות את הקוראת אל הסיום המפתיע (כמובן) בכל מיני דרכים פתלתלות ההופכות את הקריאה לתענוג צרוף.
את הסביבה את אכן מכירה, אבל אז נוספים לה כמה משתנים חדשים, ההופכים אותה למעניינת עוד יותר, וכל מיני הנחות יסוד שהיו לך עם תחילת הקריאה (בספר הזה) צריכות להשתנות.
ואת שוב משתאה מול יכולת ההמצאה הבלתי נדלית של פורד.
אין לי מושג מה עבר לי בראש כשהחלטתי לקחת דווקא את הספר הזה לקרוא. חוץ מהעובדה שרציתי רגע לנוח מהחיים הקשים של סטלה פורטונה, ו"תעקבו אחרי" נראה בדיוק כמו הספר המתאים: צ'יקליט בלתי מחייב, תוצרת חוץ, בתקווה שיהיה ראוי.
ובכן, טעיתי. הוא לא תוצרת חוץ (מה זה השם הזה – ג'ני דנסון? ממתי סופרות ישראליות נושאות שמות נוכריים?). את העובדה הזאת גיליתי כשנתקלתי, לראשונה, באזכורה של עירי האהובה והחפורה, תל אביב. אה, חשבתי לעצמי, סופרת עם זיקה כלשהי אלינו. ורק אז בדקתי, והתברר לי שהיא מכאן, מעכשיו, לגמרי.
ועוד וידוי – יש לי חשבון אינסטגרם, ואני כמעט לא נכנסת אליו (באמת!). החשבון שלי ניזון משאריות הפייסבוק, שם אני קצת גרה, ומדי פעם אני נכנסת לראות מה קורה אצל כל מיני שפעם סימנתי אותם למעקב, ומאז הם שם. וכן, אני יודעת שיש מי שנחשבות "משפיעניות רשת" ויש להן אלפי או עשרות אלפי או מאות אלפי עוקבים, חלקן אפילו מתפרנסות לא רע מתעשיית הלופטגעשעפט הזו. אבל אני לא רק שלא שייכת לשם כלל, אני בקושי מבינה איך עושים את זה.
זהו סיפור חייה של סטלה פורטונה; סטלה פורטונה השנייה, יש לומר, משום שנקראה על שם אחותה שנולדה וחיה רק כמה שנים, עד שאביה שלא הכירה, שב מן המלחמה והביא עמו את הוירוסים של המגפה שלימים נודעה כ"שפעת הספרדית", מגפה שהמיתה גם את סטלה פורטונה הראשונה, וזכרה המשיך והתדפק בזכרונה של אמה, ובדרך מסתורית גם בחייה של סטלה פורטונה השנייה שנקראה על שמה.
אין המוות הזה של סטלה פורטונה הראשונה נכלל ברשימת ה(כמעט) מיתות של סטלה פורטונה השנייה, שמאז היותה ילדה קטנה רדף אחריה המוות בכל מיני דרכים משונות, וניסה לקחתה עימו. ניסה ולא הצליח. משום שמכל ניסיון שכזה החלימה סטלה פורטונה וחזרה לחייה, עד הניסיון האחרון, שהגיע כאשר היתה כבר אישה לא צעירה, וממנו יצאה חיה, אך שונה לגמרי.
וזה מסלול החיים, כפי שחוברתנו אליו בערך מאז שנולדנו – בית ספר, בגרויות, צבא, אוניברסיטה, חתונה, ילדים, משפחה, משפחה מורחבת שפוגשים בהזדמנויות מיוחדות ובחגים, וכן הלאה. לפעמים נשארים יחד לתמיד, אצל כמה מאיתנו המשפחה תתפרק, מתישהו, בדרך כלל כשהילדים כבר גדלו ויצאו מהבית, אצל אחרות קצת קודם לכן… אבל זו הסוציאליזציה.
בחוצלארץ זה אותו הדבר, מינוס הצבא.
כזו היא מגי, המספרת, הגיבורה, שאנו מכירות בדיוק כשנישואיה הסתיימו. את ג'ון הכירה כבר מזמן. הוא בעצם אחד החברים הרציניים הראשונים שלה. לכן גם היתה בין הראשונות להינשא.
שנתיים אחרי החתונה נפרדו. משהו שם לא עבד. ומאחר שעדיין לא היו ילדים בתמונה, רק חתולה נרגנת, נראה היה שהפרידה תהיה קלה. בכלל – נישואין זה משהו שלא לגמרי "הלם" אותה, או אותו. בעצם, את שניהם.
