וזה מסלול החיים, כפי שחוברתנו אליו בערך מאז שנולדנו – בית ספר, בגרויות, צבא, אוניברסיטה, חתונה, ילדים, משפחה, משפחה מורחבת שפוגשים בהזדמנויות מיוחדות ובחגים, וכן הלאה.  לפעמים נשארים יחד לתמיד, אצל כמה מאיתנו המשפחה תתפרק, מתישהו, בדרך כלל כשהילדים כבר גדלו ויצאו מהבית, אצל אחרות קצת קודם לכן… אבל זו הסוציאליזציה.

בחוצלארץ זה אותו הדבר, מינוס הצבא.

כזו היא מגי, המספרת, הגיבורה, שאנו מכירות בדיוק כשנישואיה הסתיימו. את ג'ון הכירה כבר מזמן. הוא בעצם אחד החברים הרציניים הראשונים שלה. לכן גם היתה בין הראשונות להינשא.

שנתיים אחרי  החתונה נפרדו. משהו שם לא עבד. ומאחר שעדיין לא היו ילדים בתמונה, רק חתולה נרגנת, נראה היה שהפרידה תהיה קלה. בכלל – נישואין זה משהו שלא לגמרי "הלם" אותה, או אותו. בעצם, את שניהם.

העובדה שמיסדנו את הקשר באופן חוקי תמיד נראתה לי סוריאליסטית. כשאמרתי 'בעלי', הגבות של אנשים התרוממו, והייתי חושבת, כן, הזוי. …. האם באמת חשבתי שהנישואים שלנו ישרדו, כשרבים כל כך לא שורדים? …" (עמ' 12)

אז זה נגמר. היא בסוף שנות העשרים לחייה, ונישואיה הסתיימו בקול דממה דקה. אפילו פיצוץ הגון לא היה שם. רק הבנה שזה לא הולך לשום מקום.

עכשיו היא מתגעגעת. לג'ון? לחתולה? אולי למה שיכול היה להיות. לוודאות הברורה שחיי נישואים טומנים בחובם, למישהו שנמצא שם כדי להקשיב, לדבר, לעשות דברים יחד.

נגמר.

וזה בערך כל הספר – הרהוריה ומעשיה  בשנה הראשונה, הזמן בו עליה לחכות עד שאפשר יהיה לחתום על מסמכי הגירושין. זמן בו היא מתגעגעת לג'ון, פוגשת אנשים אחרים, יוצאת לדייטים, מתבכיינת לחברות וחברים, נהיית בלתי נסבלת, הולכת לטיפול, עושה כושר, ובאופן עקרוני לא ממש מעניינת.

בעיקר נהניתי מההתיחסות שלה לזמנים האלה, של כאן ועכשיו, ההכרה שהכל השתנה.

'ראית פעם תמונה של מטוס בשנות השבעים?' …'זה נראה כמו מסעדה מפוארת. מועדון חברים. בשנות התשעים מטוסים התחילו להיראות כמו אוטובוסים, אבל הם המשיכו להאכיל אותך ולתת לך כרית קטנה ויבשה כזאת, ועוד יכולת להזיז את הרגליים בלי לדחוף את מי שיושב לפנייך. עכשיו אי אפשר להעלות טרולי בלי תשלום נוסף. הגורם האנושי בחווית הטיסה נגזל מאיתנו, וכל דבר צריך לקנות. בואי נגיד את האמרת: אין דבר כזה מחלקת תיירים פרימיום.'
…
… לא רק הטיסות הידרדרו. בעיקרון, זה נכון לגבי כל היבט בחיים המודרניים. אי-אפשר יותר לקנות בית. אי-אפשר לנסוע לחופשות או לסופי שבוע או אפילו לשכור דירת חדר. … וכל המסרים החיוביים בנוגע לתפיסת הגוף לא משנים את העובדה שהחנות האהובה עליי מציעה מידה שנקראת ' אפס מינוס', אבל אין בה מידה גדולה יותר מעשר…" (עמ' 195 – 196)

וגם ממה שמצאה בזארה (שככל הידוע לי, אין לי שום בגד שקניתי שם תלוי בארון.)

… גירושים זה כמו להיתקע בתוך חולה בזארה: את נאבקת וברור שהגזרה לא מתאימה, אבל אולי מביך יותר לנסות להוריד אותה…." (עמ' 249)

אפשר לקרוא. קל כנוצה לגמרי.