שנים רבות של קריאת ספרים הפכו אותי מפונקת במידת מה בציפיותי מספר חדש. ספר לא צריך להיות קאנוני, או "חשוב", הוא לא צריך  להיות נשגב או מעשיר, הוא לא צריך "ללכת" איתי בזמן ולאחר קריאתו, או להותיר בי חותם. הוא יכול, אבל לא צריך.

הוא כן צריך להיות כתוב היטב, כתיבה שלא תאלץ אותי להפסיק מדי פעם כדי להבין למה התכוון הסופר בשימוש במלים מסויימות, הוא צריך לעורר בי עניין, בנושאו, בזרימת הסיפור, כדאי גם שיעורר עניין כזה החל מן ההתחלה, כדי שלא אצטרך לעבור מעקשים עד שאגיע לעניין שלשמו נכתב. הוא יכול להיות קל כנוצה ולהעביר את הזמן, הוא יכול להיות "כבד" ומעורר הרהורים.

בדרך כלל, ומפאת רשימת ספרים ארוכה עד מאד, הממתינים על מדפי, לא הייתי מגיעה, כנראה אל הספר הזה, אלא שביקורת נלהבת שקראתי באיזשהו מקום שלחה אותי לחפש אותו, ואף לקדמו ברשימת הקריאה.

קראתי כ- 50 עמודים והפסקתי.

לא אהבתי את השימוש בשפה, שוב ושוב מצאתי עצמי בודקת במילון מה פשר המלה הזו או האחרת:

למשל – "הגוף שהסתלע" (עמ' 41 – 42)

או – "פניו שוב סלועות" (עמ' 43)

לחילופין – ביטוי שנראה כאילו הכותב חצב אותו מאיפשהו, בנסיון להיות אחר? מיוחד? – "דבלולי זיעה השמינו בסבך גבותיו…" (גם זה בעמ' 43).

ואפילו – "והיא פִּגיינָה" (עמ' 49) כשהכוונה, כנראה, ל"היא אמרה".

שלא לדבר על נאור הציוני מעמ' 46 שהפך לליאור הציוני בעמ' 47, ואם אין הם אותו האדם, הרי שהעניין לא לגמרי ברור.

וכפי שאפשר להבין – נואשתי. נטשתי. לא צלחתי.