יש ספרים שאת לוקחת לך לקרוא, רק משום שקראת כבר ספרים אחרים של אותה סופרת, או אותו סופר, וברור לך לגמרי, שאת עומדת בפני הרפתקה חדשה לגמרי, כי מה שכבר קראת היו ספרים שונים לגמרי האחד מהשני (היו רק שניים, משום שזהו השלישי שתורגם לא מכבר). את לוקחת לקרוא, ואין לך מושג מה תקראי עכשיו.

כתוב על הכריכה האחורית כי זהו רומן. אלא שאת מגדירה רומן כמשהו שיש בו סיפור, עם הסתעפויות אולי, אבל סיפור אחד עיקרי. וכאן, כאן יש קצת סיפורים, הרבה מחשבות, התרשמויות, תיאורים, ערבוב של כל אלה. פרגמנטים. נראה שזאת המלה הנכונה להגדיר  את הספר הזה.

וכל אחד מן הפרגמנטים הללו, אחדים קצרים בני מספר שורות, אחרים נמשכים על פני כך וכך עמודים, כוללים בתוכם סיפור, או שאינם כוללים בתוכם סיפור, אבל את יכולה לספר לעצמך את הסיפור מן התיאורים שבהם, ואת מחפשת, לעתים, את האנשים המוזכרים בפרגמנטים האלה, או תמונות המוזכרות בהם.

הנה,  למשל, תמונה מן הכנסיה בגנט – הערצת שה האלוהים

או, אצבעו המצביעה מעלה של ג'ובאני בטיסטה, בציורו של לאונרדו דה-וינצ'י

התרשמויות ומחשבות מטיסות, משדות תעופה, מביקורים בכל מיני מקומות

כשאני יוצאת לטיול, אני נעלמת מתחת לרדאר. איש אינו יודע איפה אני. האם אני בנקודת המוצא או בנקודת היעד? האם קיים בכלל מקום בין לבין? האם אני כמו אותו יום אבוד, כאשר טסים מזרחה, והלילה שמרוויחים כשטסים מערבה? האם אני מצייתת לחוק המהולל של פיזיקת הקוונטים – שלפי חלקיק יכול להתקיים בשני מקומות בעת בעונה אחת? או לחוק אחר שעוד לא הוכח ושעדיין אין אנו יודעים עליו: שאפשר לא להתקיים פעמיים באותו המקום עצמו?"  (עמ' 57)

היום כבר מדובר ביותר מנמל תעופה: זאת קטגוריה נפרדת של ערים-מדינות, שמיקומן קבוע ואוכלוסייתן מתחלפת. אלה רפובליקות של נמלי תעופה, הַחֲבֵרות באיגוד העולמי של נמלי התעופה. אמנם עדיין אין להן נציגוּת באו"פ, אבל גם זה יקרה בקרוב. נמלי התעופה משמשים דומה למשטר שבו מדיניות הפנים חשובה פחות, ומה שקובע הוא הקשרים עם נמלי תעופה אחרים החברים באיגוד – כי רק קשרים כאלה הם סיבת קיומם. …, (עמ' 60)

ניקוי המפה
אם משהו פוגע בי, אני מוחקת אותו מן המפות שלי. מקומות שבהם מעדתי או נפלתי, מקומות שבהם הכו אותי או פגעו בבשר החי, שהכאיבו לי – כל אלה פשוט הפסיקו להתקיים במפה  שלי.
כך מחקתי כמה ערים גדולות ואפילו מחוז אחד שלם. אולי פעם אמחק מדינה שלמה. המפות מקבלות זאת בהבנה: הן מתגעגעות לנקודות הלבנות, שהן ציוני הדרך של ילדותן המאושרת. …" (עמ' 100)

רבע שעה ארוכה מאוד
במטוס, בין השעות 8:45 ל-9.00 בבוקר. לתחושתי, זה נמשך שעה ואף יותר.(עמ' 120)

לפעמים יהיה זה רק תיאור של ציור של צייר שמעולם לא שמעת את שמו, בתוך סיפור על אשה אחת שחיה באיזה מקום מרוחק, בחלק הדרומי של כדור הארץ, ונודדת עתה, בטיסות ובטיסות המשך, דרך עוד ועוד שדות תעופה, כדי לפגוש מישהו מעברה, מבית הספר בו למדה כנערה, בפוליןד, לפני שהיגרו, היא והוריה למקום אחר. היא נזכרת איך ישבה על כורסה ישנה בבית הוריה, ועיינה בספר אמנות  –

….ספר עם יצירותיו של יאצק מָלצ'ֶבסקי. היא פותחת אותו בעמוד שעליו נראתה האשה הצעירה והיפה, שאחזה בחרמש ועצמה בשלווה ובאהבה את עיניו של הקשיש הכורע ברך לפניה." (עמ'  276)

ואז את  עוצרת את הקריאה ואת קורותיה של האשה הזו בנסיעה הכה ארוכה הזו, ומיד מחפשת את הצייר הזה, ואת תמונותיו, וביניהן מחפשת. עד שאת מוצאת – מוות. זוהי התמונה.

ואת חושבת לעצמך, אולי האשה הספציפית הזאת לא היתה באמת, אולי כן, אבל הנערה ששקעה בכורסה הישנה ועיינה בספר האמנות של מלצ'בסקי, היא מן הסתם טוקרצ'וק עצמה. אולי.

בין מחשבות להתרשמויות, לרשמים, מופיעים סיפורים. לעתים יתחלקו הסיפורים הללו לחלקים, ויופיעו בהמשכים לאורך הספר.

איש, אשה וילד קטן יצאו לנופש של כמה ימים באחד האיים בקרואטיה, האי ויס. ואת מיד עוצרת את הקריאה ומחפשת אי כזה, לדעת שיש, ואיך הוא נראה, איך הנופים בו, ואיך הם מתכתבים עם הסיפור. עד כמה הנופים המתוארים מדוייקים.

נסעו לסייר באי, ולרגע עצרו. האשה והילד ירדו מן המכונית. האיש נשאר להמתין להם. נח קצת. אולי נרדם. לפתע חש שעבר זמן רב, זמן רב מדי, וכבר היו צריכים לחזור. צפר פעם ועוד פעם, אחר יצא מן המכונית והחל לקרוא בשמותיהם. פסע לכיוון שנדמה היה לו שהלכו, וחזר וקרא,  נכנס למכונית ונסע, אולי יצאו ממקום אחר.

אחר כך חזר למלון, וגוייסו צוותי חיפוש ומשטרה.

אי קטן. איך אפשר ללכת בו לאיבוד?

סיפור נדודים אחר – פרופסור לתרבות יוון היוצא, מדי שנה, כמרצה אורח באחת מאותן ספינות פאר. בכל ערב הוא מעביר הרצאה. בימים מתלווה לעתים לסיורים. מעיין בלתי נדלה של ידע. הוא כבר לא צעיר, מאד לא צעיר. אשתו, הצעירה ממנו, מתלווה אליו. מטפלת בכל מה שצריך מסביב. גם היא פעם עסקה בלימודי יוון, אף רכשה לה מעמד משל עצמה. עכשיו היא בעיקר מלווה, עוזרת, מטפלת.

…היא חשבה לעצמה שגברים, לפחות הפיקחים שבהם, מונעים כנראה מדחף של שימור עצמי ונמשכים אפוא בלי דעת, על סף ייאוש, לנשים צעירות מהם בהרבה. אבל זה לא קורה מן הסיבות שמציעים הסוציוביולוגים. לא, לא מדובר כאן כלל בהתרבות, בגנים, בתחיבת הדי־אן־איי שלהם לתעלות חומר זעירות שבהן זורם הזמן.  זה יותר בגלל תחושה שמלווה גברים בכל רגע ורגע בחייהם, תחושה לא מדוברת ומוסתרת – שאם ייעזבו לנפשם, בחברתו השקטה והלא־ מעניינת של הזמן החולף, הם ייכנעו לאטרופיה מואצת. …" (עמ' 356 )

…היא חשבה על כך שאיש לא לימד אותנו להזדקן. שאיננו יודעים איך זה יהיה. כשאנחנו צעירים, נדמה לנו שהזקנה היא מחלה שפוגעת תמיד רק באחרים. אבל אנחנו, מסיבות שאינן ברורות כל צורכן, נישאר צעירים. …(עמ' 375)

ויש עוד ועוד מחשבות, פרגמנטים. על השימוש בשפה האנגלית, שהיא שפה בינלאומית, ואיך אנשים שזו שפתם הראשונה, כל שיאמרו ברור לכל הסובבים אותם, ואין להם שפה "סודית" משל עצמם.

על תרבויות שונות, על הגירה, על הצורך לנסוע שוב ושוב, כדי לא להשאר במקום.

ספר שאפשר לקרוא מתחילתו ועד סופו, או לקרוא בכל פעם פרק אחר, לפתוח באקראי וליהנות. לשים על המדף, ליד  "קריאת רשות" של ויסלבה שימבורסקה, ולשלוף מדי פעם את זה או את זה, לקרוא משהו ולהרהר.

ספר שמשאיר אותך עם כל כך הרבה מחשבות משלך, והתפעלות אין-קץ מן הכשרון והיכולת המופלאים של טוקרצ'וק.

אפילו התמונה שנבחרה לעטר את כריכת הספר,  אפילו עליה אפשר להסתכל עוד ועוד, לא רק הפרט שהועלה לכריכה, אלא התמונה כולה.

אל תחמיצו.