אין לי מושג מה עבר לי בראש כשהחלטתי לקחת דווקא את הספר הזה לקרוא. חוץ מהעובדה שרציתי רגע לנוח מהחיים הקשים של סטלה פורטונה, ו"תעקבו אחרי" נראה בדיוק כמו הספר המתאים: צ'יקליט בלתי מחייב, תוצרת חוץ, בתקווה שיהיה ראוי.

ובכן, טעיתי. הוא לא תוצרת חוץ (מה זה השם הזה – ג'ני דנסון? ממתי סופרות ישראליות נושאות שמות נוכריים?). את העובדה הזאת גיליתי כשנתקלתי, לראשונה, באזכורה של עירי האהובה והחפורה, תל אביב. אה, חשבתי לעצמי, סופרת עם זיקה כלשהי אלינו. ורק אז בדקתי, והתברר לי שהיא מכאן, מעכשיו, לגמרי.

ועוד וידוי – יש לי חשבון אינסטגרם, ואני כמעט לא נכנסת אליו (באמת!). החשבון שלי ניזון משאריות הפייסבוק, שם אני קצת גרה, ומדי פעם אני נכנסת לראות מה קורה אצל כל מיני שפעם סימנתי אותם למעקב, ומאז הם שם. וכן, אני יודעת שיש מי שנחשבות "משפיעניות רשת" ויש להן אלפי או עשרות אלפי או מאות אלפי עוקבים, חלקן אפילו מתפרנסות לא רע מתעשיית הלופטגעשעפט הזו. אבל אני לא רק שלא שייכת לשם כלל, אני בקושי מבינה איך עושים את זה.

ובכל זאת – אני רוצה לדבר (לכתוב) על הספר הזה, שבניגוד גמור לציפיותי, הפך דפיו בחדווה, הדיר שינה מעיני, ושימח אותי בעצם היותו. לא ספרות גדולה, קנונית, לא רעיונות מפוארים וחדשניים, רק סיפור משעשע, מרתק ומצטרף לממתקי הקיץ הכה מתוקים.

גלי אלוני היתה עיתונאית באחד מכלי התקשורת הגדולים, עם תחקירים מצוינים שזכו לשבחים, עד שהגיעה לתחקיר שנגנז בהוראת העורכת (כן, אנחנו מכירות כאלה מכל מיני כלי תקשורת מקומיים),  ומשום כך בחרה לצאת בטריקת דלת.

אחר כך אף כלי תקשורת לא הסכים להעסיק אותה, חוץ מאחד, שאיפשר לה לכתוב כתבות שיווקיות. עניין משעמם ובעיקר מעליב את מי שעד לפני רגע היתה עיתונאית חוקרת מן השורה הראשונה.

וכשמשעמם, ובכן, כשמשעמם יש זמן לעשות שטויות.

בעזרת אפליקציה המשנה מראה וקול, היא מאמצת דמות של זכר אלפא, שוביניסט, אבל חמוד. כזה שאומר את כל הדברים שמדליקים כל מיני מגיבות אוטומטיות, אבל יש מאחורי הדברים לא מעט אמת.

למשל, כשהוא מסביר למה נשים לא צריכות להתבייש בגוף שלהן במיטה:

'…אתן לא יודעות שכל הציצים נראים רע כששוכבים על הגב?'…'הקטנים מקבלים צורה של פנקייק עייף עם דובדבן שקוע, הגדולים נוזלים לצדדים כמו פונדו שוקולד שקרס, והמשופצים נראים כמו זוג הרים קשיחים מפלסטיק. כשגבר רואה אישה עירומה, הוא ממש לא בוחן את הצלוליטיס שלה, יש לנו דברים הרבה יותר חשובים לחשוב עליהם – כמו העובדה שיש מולנו מישהי עירומה'…" (עמ' 52)

אז היא צילמה סרטון, ופתחה באינסטגרם חשבון על שם גבר אחד, אדיר איתן

..פעם לפני הרבה שנים, ..עשינו רשימה של שמות גברים ודירגנו אותם על פי קוטר עננת הדוּשיוּת שאופפת אותם.
במקום השלישי היו גברים עם שמות אמריקאיים ושמות משפחה מזרחיים… משום מה הם תמיד שזופים ומקועקעים מדי, מריחים משילוב של דיאודורנט אקס ושמן קוקוס ורוכבים על קורקינט ממונע.
במקום השני היו הגברים שהתעקשו לתקן אותך כשלא הגית נכון את השם שלהם …
אבל המקום האשון, המכובד, זה שתמיד יסתובב עם הכרטיס של אבא, יפלרטט עם המלצרית בשביל קינוח חינם וישאיר את ההודעות שתשלחי לו עם שני וי כחול בלי לענות, הוא זה עם שני השמות הפרטיים, שאחד מהם משמש כשם משפחה, ולאף אחד, אף פעם, לא ברור איך קוראים לו." (עמ' 59)

והעלתה את הסרטון הראשון.

שזכה לצפיות ולעוקבים, במאות אלפים, כולל קבוצות אוהדים, כולל פניות ממפרסמים. הצלחה ותהילה גדולות לדמות פיקטיבית לגמרי.

והיא העלתה עוד סרטונים שכאלה, עם "אמיתות" חשובות, והיקף התגובות גדל; פתאום יכולה היתה לומר דברים שאף פעם לא העזה, להיות פרובוקטיבית להכעיס.

וכבר התפרסמו בטורי הרכילויות כל מיני שמועות עסיסיות על האיש, וכבר התקבלו פניות מאושיות רשת אחרות.

וצריך היה ללכת קצת בין הטיפות, לפני שהגולם יקום על יוצרתו.

רווקה תל אביבית, עם כל הפחדים מן העתיד, יימצא או לא יימצא גבר החלומות, או לפחות משהו קרוב אליו, היחסים הטעונים עם ההורים, דאגות הפרנסה; את כל אלה פגשנו כבר בעבר, בספרים אחרים, ולמרות זאת יש כאן מבט מרענן ומשעשע.

עם אמירות כמו:

אני מעדיפה שתגיד לי שהשמנתי מאשר שתהיה כמו הנשים שצורחות לך שרזית בכל פעם שהן רואות אותך. הרי אף אחת לא באמת מרזה אף פעם. כולנו אומרות שאנחנו מרזות, שומרות ואוכלות מצוין בבוקר, מושכות ארוחת צהריים בריאה, מנשנשות מלפפונים, ואז מגיעות הביתה וקופצות ראש לתוך עוגת ביסקוויטים. …" (עמ' 74)

…הדבר היחיד שהורס לגבר את הסיכוי עם נשים הוא חוסר ביטחון, נשים מריחות אותו כמו שכלבים מריחים פחד. גבר יכול להיות חתיך ועשיר וגבוה ומצחיק, אבל אם הוא לא בטוח בעצמו, אישה חזקה תנשנש אותו כמו סלט ואז תתקדם לעבר משהו משביע יותר. …" (עמ' 80)

גם התחזויות ספרותיות היו כבר (מי אמרה "סירנו"?), אבל כזה בדיוק טרם פגשתי.

אלה הרפתקאותיה הבנאליות, הטריוויאליות, המשעשעות, המצחיקות, מהפכות הדפים, של גלי אלוני, בכל תקופת המהפכים בחייה, עד שהגיעה על הסוף המתוק-קצת-מריר, כראוי לכל רומנרומנטי ראוי לשמו, עם קמצוץ של הכאן והעכשיו.

ואם הזכרתי את תל אביב, אז הנה, עוד קצת אהבה לעיר הזאת:

…לפעמים תל אביב היא גן עדן. גם בתחילת אוגוסט, כשהכול חם ודביק, אפשר למצוא את השעות שבהן הכול מסתדר. רגע לפני שהשמש מתחילה לשקוע, כשבחוץ עדיין אור אבל באוויר יש תחושה של יום שהגיע לסיומו, וההתרגשות של הערב מתחילה לבעבע. החופים מלאים באנשים שזופים ומחויכים, קורקינטים ממונעים דוהרים בכל מקום וגורמים לכולם קצת לחשוש לחייהם, וצעירים נטולי חולצה מתאמנים על מכשירי הכושר הצהובים שמפוזרים בטיילת, כמו תפאורה שלקוחה מתוך סיפור על חופשה קסומה ומרגשת. גם אם יש עליך קילוגרמים של דאגות, הרוח העדינה פשוט מפזרת אותן מעליך, לפחות לכמה שעות." (עמ' 135)

ממתק בלתי מחייב, משעשע לכל אורכו, כזה שאי אפשר להניח מן היד.