זהו סיפור חייה של סטלה פורטונה; סטלה פורטונה השנייה, יש לומר, משום שנקראה על שם אחותה שנולדה וחיה רק כמה שנים, עד שאביה שלא הכירה, שב מן המלחמה והביא עמו את הוירוסים של המגפה שלימים נודעה כ"שפעת הספרדית", מגפה שהמיתה גם את סטלה פורטונה הראשונה, וזכרה המשיך והתדפק בזכרונה של אמה, ובדרך מסתורית גם בחייה של סטלה פורטונה השנייה שנקראה על שמה.

אין המוות הזה של סטלה פורטונה הראשונה נכלל ברשימת ה(כמעט) מיתות של סטלה פורטונה השנייה, שמאז היותה ילדה קטנה רדף אחריה המוות בכל מיני דרכים משונות, וניסה לקחתה עימו. ניסה ולא הצליח. משום שמכל ניסיון שכזה החלימה סטלה פורטונה וחזרה לחייה, עד הניסיון האחרון, שהגיע כאשר היתה כבר אישה לא צעירה, וממנו יצאה חיה, אך שונה לגמרי.

אבל אני מקדימה את המאוחר.

סטלה פורטונה נולדה בכפר איבולי, כפר נידח בקלבריה שבאיטליה, כפר שאין מים זורמים בבתיו, אף אין בהם חשמל. משק אוטרקי, כל בית בנפרד, כמובן, שתושביו תלויים כמעט לחלוטין במה שיצליחו לגדל, ואם לא יצליחו, ירעבו.

סטלה פורטונה נולדה קצת אחרי שחזר אביה מן המלחמה, וזרע אותה ברחם אמה. משפחה קתולית, פשוטה, האם לא ידעה כלל קרוא וכתוב. בית הספר בכפר היה מופרד לבנים ולבנות, כשהבנים זכו לאיזושהי השכלה, הבנות סיימו את חוק לימודיהן בכתה ג' ועד אז למדו בין התקופות החקלאיות, ובלבד שאין איזה חג חשוב (לקתולים יש הרבה חגים חשובים), ושהמורה לא חולה.

אביה של סטלה פורטונה יצא למלחמה הגדולה וחזר קצת אחר. אמה שהתרגלה לתפקד לבדה נאלצה פתאום לחזור למקומה המסורתי – אישה שאין לה זכויות, ואין לה כל אמירה, שעליה לקבל כל החלטה של בעלה.

לא הרבה אחרי סטלה פורטונה, נולדה אחותה, שהיתה קרובה לה לאורך כל השנים, עד שנפל דבר.

אחר כך נסע לאמריקה, כמו גברים רבים מן היבשת הישנה שנסעו לחפש מזלם מעבר לאוקיינוס, חלקם שלחו כספים הביתה, חלקם עשו מאמצים להביא את משפחותיהם ליבשת החדשה. אנטוניו, אביה של סטלה פורטונה לא שלח כספים, וכאילו בלעה אותו האדמה.

עד שחזר, ונסע שוב, ועד שבסופו של דבר הביא אותם לאמריקה. ושם התחילו חייהם מחדש.

זו היתה הצרה בהגירה – היא פירקה את הפטריארכיה. כי הרי לשם מה היתה אסונטה, או כל אישה אחרת, זקוקה לבעל, אם היא עשתה כל דבר ארור בעצמה?" (עמ' 70)

זהו סיפורה של סטלה פורטונה, שנולדה באיבולי שבקלבריה, והגיעה לארץ חדשה עם כל משפחתה, התחילה שם חיים חדשים, ולמרות שבאמריקה הכל צריך היה להיות אחרת, הרי שהמנהגים הישנים והמסורות הישנות הגיעו גם הם יחד איתם, והתנגשות התרבויות והרצונות גרמה, לא פעם, לכמעט מלחמות עולם.

סטלה פורטונה שהיתה נערה ואחר כך אישה בעלת רצונות משלה, פחדים משלה, חרדות שליוו אותה לאורך כל חייה, שנאלצה לכוף ראשה בפני רצונותיו של אביה ושל בעלה, ושל המסורות שהגיעו איתם מן הארץ הישנה.

סטלה פורטונה, שדרך סיפורה הפרטי נגלה עולם שלם של החיים בכפרים הקטנים והנידחים שבאירופה, איטליה במקרה הזה, של הגירה, של חיים חדשים בצל הישנים, כל אלה מסופרים מפי נכדתה שאספה ממכתבים ומסמכים אחרים, ומסיפורים ששמעה וליקטה מבני המשפחה.

ובכן, סיפרתי לכם את מה שאני יודעת על סבתי, סטלה פורטונה, את כל מה שהצלחתי לחלץ מכתובים גלויים או פרטיים. …
אני גיבשתי במשך הזמן הבנה שסטלה היא אישה בעלת רצון עז להדהים, עוצמה, כריזמה ואינטליגנציה מוּלדת. היא לא היתה אישה של זמנה ונאלצה לשלם ביוקר על סירובה להתיישר עם הזרם. אילו רק הותר לסטלה לחיות את חייה על פי דרכה, עד כמה יכלו פני הדברים להיות אחרת?…" (עמ' 502 – 503)

סטלה פורטונה שכמעט מתה שבע או שמונה פעמים, שחייתה חיים ארוכים, שלא היתה בה שמחה אלא עצב גדול והשלמה עם מה שהחיים הביאו אל סיפה, שאהבה את אמה ושנאה את אביה, שהסכינה עם בעלה וילדה לו עוד ועוד בנים, ובת אחת. ואלה היו החיים שלה, כאלה שצריך לחיות אותם, כי הם ניתנו, לא כי רצתה.

לסטלה לא היתה באמת שום נטייה אובדנית, כי היא מעולם לא רצתה למות. היא ניהלה עם המוות מאבקים קשים מכדי לרצות בכך. עם זאת, ויחי ההבדל הקטן, קרה לא פעם שהיתה שמחה אילולא נדרשה להיות בחיים. …
זו היתה התקופה שבה נכנסה לראשה המחשבה: מה הטעם? ברור שאף פעם אין טעם, אבל עד שאנחנו חושבים את המחשבה הזאת בפעם הראשונה, אין לכך שום חשיבות. ומשעלתה על דעתה של סטלה, נתקעה המחשבה שם, נספגה בעורה ועשתה את דרכה לעורקיה. … לא היו שום נקודות אור, שום זיכרונות שהיתה רוצה לנצור בלבה, לא מהתקופה הזאת של ימי נישואיה הראשונים.
… עכשיו היה לסטלה משהו אחר, הידיעה הטהורה הברורה לגמרי שאין שום דבר שהיא בכלל רוצה. לא רק שלא נותר לה דבר להפסיד, גם מה להרוויח לא נותר לה עוד." (עמ' 378 – 379)

סטלה פורטונה היתה אישה שסיפור חייה כה מרתק, שאת כל 512 העמודים של הספר הזה, גמעתי במהירות, מחכה, בכל יום, לרגע הזה שאפשר להניח את כל העיסוקים ולהתמסר לספר. לכאורה, מה כבר אפשר לספר על אישה שנולדה וחיה וכמעט מתה שבע או שמונה פעמים.

אבל אפשר, וכדאי מאד לקרוא את הספר הזה, ולא להחמיץ.