זהו.. נגמר… עם מין תחושה של – למה כבר עכשיו? (וזה קורה לי לא מעט עם ספרים שכאלה)
אוסקר של הוא ילד בן תשע שאביו נהרג בהתקפת הטרור על מרכז הסחר העולמי בניו יורק.
אוסקר הוא ילד קצת אחר, שונה, ובעיקר בודד..
אוסקר מנסה להגן על אמו מפני הכאב, ומחביא מפניה את המשיבון עם ההודעות האחרונות שאביו השאיר, כאשר צלצל לפני מותו.
אוסקר גם חרד באופן מיוחד, והוא "ממציא" דברים רעים שקורים לקרובים לו, כשהם מאחרים להגיע או להתקשר.
אוסקר גם ממציא המצאות מיוחדות שנועדו להקל על כל מיני היבטים של החיים, כמו אוטובוס ארוך במיוחד שאפשר להכנס אליו בתחנת העליה, וללכת עד לדלת שבתחנת הירידה..
אוסקר הוא אחד המספרים בספר.
מספרת אחרת היא סבתו.. שאבדה את בנה, אביו של אוסקר.. ולפני כן אבדה את כל משפחתה בדרזדן..
כשהייתי נערה צעירה ופחות או יותר ו-"בלעתי" את כל הספרים שבספריה כמעט, קראתי די הרבה "ספרי שואה", וביניהם ספריו של ק.צטניק, "עשן" של אפלפלד, "הלינו אותי לילה", "מאה ילדים שלי" ועוד הרבה הרבה אחרים; בערוץ הבודד שהיה לנו, ראיתי את כל הסרטים שהוקרנו – עם תעוד מהמחנות, וספורי ניצולים (או, שמא יש לומר "שורדים"?)
ומתישהו חדלתי… אולי כי מלאה הסאה? אולי לא
בימי הזכרון לשואה אני כמעט לא רואה טלויזיה, לא הולכת לטקסים, ספרים אני קוראת רק של "אחרי" כמו – "עורבים" או "הכול מואר" או "ובאתי על החתום" ..
וגם "שואה שלנו" מתחיל ב"אחרי" – בשכונה, או בעצם, ברחוב (שהוא מעין שכונה) כצנלסון המאוכלס רובו ככולו בשורדי שואה, שלכל אחד ואחת מהם מנהגים מיוחדים לו, ולעתים אפשר אפילו לחייך ממוזרותו של זה או זו…
ושני ילדים שהם "התשובה" שמשפחתם המצומצמת מאד (כי כולם "הלכו" שם) מורחבת באופן מלאכותי על ידי כל מיני סבים וסבתות "מאומצים" ודודים ודודות – שכבר אין להם משפחה משלהם, אבל הם מאותה עיר, או מאותו מחנה.. ושני הילדים הללו מתחילים לשאול ולבדוק מה מסתתר מאחורי המסך של "עוד לא הגעתם לגיל"
מאז קראתי את "הר אדוני" שמור מקום של כבוד לארי דה-לוקה על המדפים בספרייתי; כל ספר שלו אני משתדלת לשים עליו ידי…
והנה – אכזבה (קלה):
יש בו ב"שלושה סוסים" מלים יפות ומשפטים יפים, ונראטיב מעניין… ואיכשהו לא מצליח לו, לדה-לוקה, להפוך אותם לסיפור המתנגן לו מכל אלה…
סיפור שיש בו אהבה שהיתה ואהבה חדשה, ולא מצאתי בו שום רוממות….
ובכל זאת – משהו יפה במיוחד שמצאתי בו, משהו שכל אוהב ספר ימצא בו עניין:
"…. וספרים היו צריכים להימצא ללא השגחה במקומות ציבוריים ולנוע ממקום למקום יחד עם עוברי אורח שיקחו אותם איתם לזמן קצר, והיו צריכים למות כמותם, אכולי אסונות, נגועים, למות בטביעה מתחת לגשר יחד עם מתאבדים, להיתחב לתוך תנור בחורף, ושילדים יקראו אותם ויעשו מהם סירות – בקיצור, היה עליהם למות בכל מקום חוץ מאשר משעמום ובשל היותם רכוש פרטי, נידונים כל חיים למדף".
(… וזה כבר בעמוד 18, אחר כך כבר לא מצאתי כזה יפה)
ואולי, אולי ספריו של ארי דה-לוקה, הכתובים מפיו של נער יפים יותר מספריו הכתובים מפי איש מבוגר יותר.
שלושה סוסים – ארי דה לוקה. תרגום: מרים שוסטרמן-פדובאנו. הוצאת: הספריה החדשה(119 עמודים)
קודם כל – אני חושבת שבאנגלית זה נשמע יותר טוב (לפחות החלק של המספר האוקראיני – הסבר בהמשך)
שנית – בכריכה האחורית, ובכל מקום שקראתי התיחסות לספר, מדובר על ספר מצחיק! אז זהו, שזה לא.. ז'תומרת – יש בו חלקים מצחיקים (השימוש הגבוה והמגוחך בשפה, כפי שעושה המספר האוקראיני, למשל) אבל ככלל – זה ספר עצוב ביותר (הייתי משתמשת במלה "נורא" אבל יש לי הרושם שההשתמעות תהיה של ספר רע, וכוונתי בדיוק הפוכה).
ולספר עצמו – זהו סיפורו של ג'ונתן ספרן פויר שיצא לחפש את שרשיו באוקראינה. נלווים אליו אלכס המתורגמן, סבו של אלכס (אלכס אף הוא) המשמש כנהג למרות היותו קצר ראיה ביותר (כמעט עיוור) וכלבת הנחיה של הסב – סמי דייויס ג'וניור ג'וניור.
צריך זמן נקי מהפרעות (עבודה / ילדים / טלויזיה / ברים / מסעדות / בילויים אחרים) – כי רק כך אפשר באמת ליהנות ממנו.
(ותודה לאלוהי החגים שסידר את יום כיפור תיכף לפני סוף השבוע שעבר)
כי הספר הזה גדוש באירועים ודמויות, וקישורים לספרים אחרים וסופרים אחרים, עד כדי כך שמי שלא ממש פינה זמנו כדי לקרוא, מוצא עצמו חוזר לפרק הראשון (או שמא השלישי או השישי, וחזרה לחמישי) כדי להיזכר מה בדיוק קרה שם?
סופרים מתחילים נרצחים בדרכים משונות, והמשטרה אינה עולה על כך שקיים דפוס מסוים במקרי הרצח הללו; אולי משום שטרם פרסמו דבר, אולי משום שבניגוד למקרי רצח "סדרתיים", כאן משתנה שיטת הרצח מאחד למשנהו..
ככה סתם, ביום האם, נמצא תלוי על חבל, ורק שתי אחיותיו הקטנות לידו
רובין שהיה הבן הבכור, הילד המוצלח והאהוב, הותיר חור (מה חור? בור ענק), ובתוך האין הזה צריכות אחיותיו לגדול
אמא של רובין שוקעת לאיטה באבלה
אבא של רובין עוזב לעיר אחרת
הרייט, שהיתה רק בת שנה ביום מותו של רובין, ובעצם אינה זוכרת אותו, מוקפת בנשים – אמה הנובלת, אחותה השתקנית והיפה, סבתה – אם אמה, שהיא בתו של שופט ידוע שירד מנכסיו, שלושת אחיותיה של הסבתא והמשרתת השחורה, המשתכרת שכר מגוחך, והיא היחידה המעניקה לילדה סוג של חום ואהבה.
זהו.. נגמר… עם מין תחושה של – למה כבר עכשיו? (וזה קורה לי לא מעט עם ספרים שכאלה)
מאז קראתי את "הר אדוני" שמור מקום של כבוד לארי דה-לוקה על המדפים בספרייתי; כל ספר שלו אני משתדלת לשים עליו ידי…
קודם כל – אני חושבת שבאנגלית זה נשמע יותר טוב (לפחות החלק של המספר האוקראיני – הסבר בהמשך)
צריך זמן "נקי"
מזה שנתיים לא קרה לי
רובין נרצח